הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
גדולתו של משה שידע להקשיב לקול היועץ, והשכיל להתפשר ביישום הרפורמה שהחליט לאמץ
היועץ המשפטי הראשון מופיע בפרשתנו מאי שם במדיין, ומיד מציע רפורמה משפטית מרחיקת לכת, לפיה משה רבנו יחדל להיות השופט הבלעדי, ויאציל סמכויות לשופטים רבים נוספים. מדוע משה לא יכול היה לחשוב בעצמו שהוא איננו יכול לקחת את כל השיפוט וההנהגה על כתפיו שלו? האם בשביל פתרון כה פשוט וטריוויאלי לבעיית העומס במערכת המשפט היה צורך לחכות ליתרו?
המדרש מסביר שהרעיון "נתעלם מעיני משה – לתלות זכות בזכאי, כדי שייתלה הדבר ביתרו" (ילקו"ש קסט). רחב"ע בפירושו "אור החיים" מתרץ שהדבר בא להראות כי יש בגויים חכמה והשכלה, ומתוך כך יתברר שבחירת ה' בישראל איננה בגין חכמתם והשכלתם, אלא מתוך חסד עליון ואהבת האבות.
לפי הגישה שברצוני להציע היה הבדל משמעותי בין משה ליתרו בתפיסת הפעילות השיפוטית. משה הבין את תפקיד השופט ומעמדו כמתווך בן העם ובין א-לוהים. כאשר יתרו תמה על התור המשתרך לפני משה "מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב", עונה משהֹ לחותנו: "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים... וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱ-לֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו".
לעומת זאת, לפי תפיסת יתרו תפקיד השופט הוא כפשוטו: לשפוט את העם. לעם יש צורך בבורר ופוסק בסכסוכים שביניהם, וכן לקבל הנחיות מעשיות כיצד לפעול בעניינים שונים. הם לא באים אל משה כדי לחפש א-לוהים, אלא כדי לפתור את בעיות היום-יום. יתרו מדגיש בדבריו את הצרכים של הָעָם: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם".
עיקרון זה מופיע באופן ברור בתכנית השינויים שיתרו מציע: "…וִיהִי אֱ-לֹהִים עִמָּךְ, הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱ-לֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱ-לֹהִים". שלוש פעמים מוזכר "א-לוהים" בפסוק זה, ויתרו אומר בו למשה: אתה תוסיף להיות מול הא-לוהים ולהביא את דברו, "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת…". אתה תמשיך לפעול בתור הרשות המחוקקת, שאצל עם ישראל היא אלוקית, ואתה מביא את דברה.
אולם, הרשות השיפוטית תהיה עצמאית, ובה יפעלו אנשים ארציים, נורמטיביים, אנשים שייבחרו מקרב העם, והם יהיו מופקדים על יישום החוק לעם. יתרו ממשיך בעצתו להדגיש את חשיבות הצרכים של הָעָם ואומר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת… אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה… גַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם".
לאור הדברים הללו ניתן לענות על שאלה נוקבת בפרשת מינוי השופטים. המקרא מעיד: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר", אולם למעשה משה כלל לא מילא אחרי פרטי עצתו של יתרו. יתרו הציע למנות "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", ואילו משה הסתפק באנשי חייל בלבד: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל…". יתירה מזו: בספר דברים מתאר משה את מינוי השופטים והוא עצמו מעיד שאמר: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם", אך ויתר על שאר הדרישות והקריטריונים.
לפי דברינו, משה אכן עשה ככל אשר אמר חותנו. הוא שינה את התפיסה שלו לגבי מהות השיפוט, ובהתאם לכך גם לגבי טיבם של השופטים. הוא לא חיפש עוד אנשי א-לוהים, אלא אנשים טובים המקובלים על העם כולו לסוגיו. משה אימץ את עצת יתרו שהשיפוט נועד לתת מענה לצרכי העם הריאליים, ולכן הוא לא בנוי על ידיעת העולמות העליונים, ולא על שלימות אידיאלית בתכונות של אמת, יראת א-לוהים ושנאת בצע. יתרון הרפורמה של יתרו היא שיכול היה משה ליישם אותה במלואה עם נציגי העם הטובים שמצא. גדולתו של משה שידע להקשיב לקול היועץ, והשכיל להתפשר ביישום הרפורמה שהחליט לאמץ.
השופטים לא אמורים, אפוא, להיות ניחנים ברוח הקודש, ולכן בלתי סביר לצפות שהם יבחנו את מידת הסבירות של כל נושא טוב יותר מכולם. עליהם להיות מקובלים על ידי העם כבעלי הבנה לצרכיו ולבעיותיו, ובתוך כך להגן על זכויות הפרט וכבוד האדם. כמו כן עליהם להיות בעלי סמכות ועצמאות מחד גיסא, ובעלי ענווה מאידך גיסא, כדי שישכילו להחליט כיצד ליישם את החוקים וערכי היסוד בשאלות שעומדות לפתחם, אימתי עליהם להתערב ומהו "הַדָּבָר הַגָּדֹל" שעליהם להביא למשה, נציג המחוקק, ממנו יניחו ידם.
(יתרו תשפ"ג)
