יש להבדיל בין הדברים החשובים לבין הדברים החשובים יותר

פרשת תרומה מתחילה את רצף הפרשיות המדברות על בניית המשכן. כילד, אני זוכר שהלכנו לבקר בדגם המשכן בתמנע- ליד אילת. זו הייתה חוויה מרגשת ואני זוכר כיצד התרשמתי מצבע הזהב של כלי המשכן. תמיד זהב היה נחשב למתכת מלכותית ויקרה ועל כן מן הראוי שתהיה בתוך ביתו של הקב"ה. הרש"ר הירש בפירושו אומר כי הזהב מסמל אצילות ויחד עם זאת גם יציבות.

אולם, אם נתעמק בפסוקים נגלה כי לא כל הזהב במשכן זהה. הארון והשולחן- מצופים זהב. הקערות, הכפות, המלקחיים והמחתות- זהב טהור. הכפורת, הכרובים והמנורה- מקשת זהב טהור.

בצלאל היה ידוע בחוכמת הלב שלו וככל הנראה היה אדם יצירתי במיוחד. יחד עם זאת, ההנחיות שניתנו לו לא משאירות מקום לספק או להחלטה אישית. גם הכלים שעשויים זהב הוגדרו מההתחלה האם הם יהיו זהב טהור או רק ציפוי, וגם נאמר לו מראש האם ניתן יהיה לחבר בין חלקי זהב שונים או שעליהם להיבנות כמקשה אחת.

כאשר אנחנו מבצעים מטלות בעבודה, לרוב נשים דגש על התוצאה הסופית. יחד עם זאת, יש משמעות גדולה לדרך הפעולה. כשמדברים על "הדרך" אנו מתייחסים בדרך כלל לאופן עבודת הצוות, לחלוקת הזמנים, לחיסכון בחומרים וכדומה. הפרשה שלנו, והזהב שבה, נותנת לנו דגש נוסף- כלים שונים עם מטרות שונות צריכים להיבנות בצורה שונה. הכלים שנבנים כמקשה אחת יהיו בעלי תכונות אחרות מאשר כלים שנבנים מחיבור בין חומרים שונים ובוודאי מאלו שהזהב אצלם רק ציפוי – גם אם בסופו של דבר כל הכלים יעמדו אחד ליד השני וינצנצו.

לאור חשיבותו של המשכן, כבסיס לבית המקדש העתידי. מדוע לא כל הכלים נעשו מזהב טהור? ובנוסף, אם אנחנו מבינים כי מקשה אחת מובחרת יותר מיצירה שאינה ממקשה אחת, מדוע לא כל הכלים נעשים בצורה זו? הפרשה מלמדת אותנו, שגם כאשר אין אילוצים, גם כאשר מדובר על הבית החשוב ביותר בו הכל חשוב ושום דבר אינו טפל- יש להבדיל בין הדברים החשובים לבין הדברים החשובים יותר.

כאשר אנחנו עובדים בידיעה שכל פעולה שלנו היא בחשיבות עליונה, אנחנו לא יודעים לאיזו משימה לתת יותר כוונה או תשומת לב. לבסוף קורה האפקט ההפוך, אנחנו נשחקים והחשוב נהיה רגיל ושגרתי. כך גם הכהן שנכנס למקדש, עליו לדעת מה קדוש ומה קדוש יותר. כאשר הכל "הכי חשוב" והכל "הכי קדוש", אף פרט לא יקבל את ההתייחסות המתאימה עבורו.

(תרומה תשפ"ג)