ברגע שנגמרה הטינה, נגמרה האהבה

זוכר אני עד היום כאילו היה זה אתמול את הרגע העילאי שהתרחש בכפר שלנו שבאתיופיה, בו זכינו בביקור של שני יהודים מארץ ישראל. זה היה עבורי מחזה נדיר. הם כמו היו יצורים מעולם אחר, דמות דיוקנם כמלאכיי השרת. רצינו כולנו לאחוז בכנף בגדיהם כי הם היו יהודים מירושלים. לא בדקנו אם הם ספרדים או אשכנזים, שמאל או ימין. הם היו יהודים קדושים מירושלים. איפה זה ואיפה אנחנו היום? בתקופה זו בה הרוחות סוערות, המראות קשים. זאת שעת מבחן לכולנו. כאשר סיפרתי לפי תומי שאני רוצה לצאת לנאום בעד הידברות אחד מחבריי אמר לי: "אין לך מה לעשות שם. זאת מלחמה של אשכנזים, בינם לבין עצמם, למה לך להיכנס למלחמה שהיא לא שלך"? אבל, כולנו פה מעורבבים, כולנו פה אחים ואחיות, זאת איננה רק תחושה, כך אנו חיים ביום יום. אז למה עדיין מדברים ככה? ישראל הראשונה וישראל השנייה? אשכנזים, אתיופים, רוסים, מרוקאים, חרדים, ערבים – היכן הישראלים? מיהו הישראלי האמתי?

השאלה כעת היא מי כלול ב"אנחנו". נראה שכל קבוצה מרגישה שהיחס כלפיה הוא יחס של דיכוי, הפליה והתעלמות ממנה. כמעט ולא קיימת קבוצה בישראל שלא מרגישה נרדפת או שקופה. ובאופן מוזר, כל הקבוצות הללו משדרות לפחות כלפי חוץ שהם אדוני הארץ, הם בעלי הבית הזה. כולנו בסירה אחת. זאת מלחמה של כולם. החלומות שלנו מתנפצים, המצב מאכזב, מכאיב ואפילו מייאש. ככה אי אפשר להמשיך. אז מה עושים? אני רוצה להציע לחברה הישראלית הנפלאה שלנו, ללמוד מדרכי התאוששות והתמודדות של יהודי אתיופיה במשבר שחווינו לאחר העלייה לישראל. יש משהו ביסודות הסובלניים והסולידריים, כפי שהם משתקפים במסורת של התרבות הדתית האתיופית, המדגישה את הדיאלוג בין הזהויות, את האחריות האישית שיכולים להפוך לאנטיביוטיקה למצב הקשה שאנו נמצאים בו היום.

כאשר הגענו לישראל חשבו שבית המקדש עדיין עומד על מכונו ותפארתו ורק בהגיענו ארצה גילנו שבית המקדש חרב. באופן אירוני חורבן בית המקדש של יהודי אתיופיה התרחש עם העלייה לישראל. חלום זה התנפץ לרסיסים. ולא די בכך מאוחר יותר גילינו שההגמוניה הרבנית של מדינת ישראל הטילה ספק ביהדותנו וביקשה מאיתנו לעבור גיור לחומרא הכולל הקזת דם ברית ללא ידיעתנו. ועוד, לאחר שנים בהן כאזרחים תרמנו דם התברר כי בנק הדם הורה במשך שנים לא לשמור את הדם ולא להשתמש בו. הרגשנו שהכניסו לנו צלם להיכל, רמסו את כבודנו. כל זה היה נמנע אם הייתה הידברות, פנים אל הפנים, רצון להקשיב לאכזבות, לדאגות לכאבים ולחרדות. הייתה אכזבה גדולה, כאב צורב, הפגנות ושביתות רעב. היינו שבורים, רצוצים ועייפים אבל תודעת הכניעה המעוגנת בתפיסה הקולקטיבית, כפי שהיא עדיין משתקפת ביהדות אתיופיה המקראית ביקשה מאיתנו להיות נחמדים לזולת גם כאשר הוא מפלצת כלפינו. כניעה זאת לא עסקה בחיפוש אשמים אלא בתיקון עולם. עשינו הכל כדי להיות שייכים ולהפוך לחלק אורגני ממרקם החיים של החברה הישראלית. כמעט כולנו התגייסנו לשירות קרבי בצה"ל. לא קראנו לאף אחד 'חוליגנים' ו'אנרכיסטים'. מעולם לא קראנו לממשלה "ממשלת טרור" מעולם לא קראנו לאף אחד "נפולת של נמושות", מעולם לא קראנו לבעלי תפקידים או לחיילי צה"ל "מחוצפים… תלכו לעזאזל". לא הטלנו ספק בארצנו ואף אחד לא איים בפומבי לעזוב את הארץ. לא ביקשנו מעולם להתנקם בחזרה. אפשר להאשים אותנו שהיינו תמימים, אבל זה לא משום שהיינו ביישנים ונחמדים. מי שעבר את המסע המפרך וחצה את מדבריות סודן לארץ ישראל איננו חלש. אבל כן הרגשנו לבד במערכה ושאף אחד לא מבין אותנו. הבנו היטב שאין פה מפסיד ומנצח. כולנו אחים, כולנו באותו צד. כולנו על אותה סירה. זה מה שהביא אותנו להיות יותר חכמים מאשר צודקים.

שאלתי אחד מחבריי יוצא אתיופיה מדוע יוצאי אתיופיה לא לוקחים חלק מהפגנה הזאת? איזה צד הם? הוא ענה לי בשאלה: "איפה כולם היו בכל ההפגנות שלי כאשר הייתי צריך אותם? אז למה שאהיה בהפגנות שלהם?". זה מאוד הפתיע אותי. היה מאכזב לגלות שהדור השני של יוצא אתיופיה, לפחות בחלקנו, איבדנו את התודעה הקולקטיבית. באחת הפעמים שאלתי זוג שהחליט להתגרש "מדוע אתם מתגרשים?", הבעל ענה לי שהם מתגרשים משום שנגמרה האהבה. "כבר שלושים שנה שאין אהבה ביני ובין אשתי", הוא אמר, "בתחילת הדרך, כשעוד הייתה בינינו אהבה, הייתה גם טינה. אך ברגע שנגמרה הטינה, נגמרה האהבה. את מקומה של האכפתיות, המתובלת באהבה ובטינה בו זמנית, תפסה האדישות". ובהתאמה, אחת הסיבות לכך היא שאנו מאבדים את החזון המשותף, כפי שרמז הרב רונן נוייברט ז"ל: "מהו אם כן ההבדל שבין 'עם' ו'עדה'? 'עם' או 'קהל' הינו אוסף מקרי של פרטים. 'עדה', לעומת זאת, הינה קיבוץ של אותם הפרטים תחת חזון משותף של 'עדות' המוליך את העדה אל עבר 'יעד' מוגדר".

(ויקהל פקודי תשפ"ג)