הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
בימינו, כשרוח החירות נושבת בעולם, לא ייתכן שדווקא היהדות תדבר בלשון הפוכה מכך
"מסורת היא דבר יפה". ככל הנראה על המשפט הזה יסכימו רוב היהודים, דתיים ולא דתיים כאחד. ואמנם, בעולמה המסורתי של היהדות יש חן רב – חגים, סעודות משפחתיות, יום מנוחה שבועי, טקסים מרגשים, תפילות נוגעות ללב, ריטואלים שעוזרים לאדם להתמודד עם רגעי סבל וכאב, ימים של תשובה והתבוננות פנימית. אך למרות הקונצנזוס הזה, רוב החברה היהודית אינה שומרת הלכה. יש גורם מרכזי שמונע מיהודים רבים להצטרף לחברת שומרי ההלכה, וזו הכפייה.
את הטיעון הזה אני שומע לא מעט פעמים. רבים חשים סלידה מן העולם הדתי לא בגלל שאין בו יופי ועושר, אלא בגלל שהוא נתפס כעולם שמצמצם את מרחב המחיה של החברים בו. האדם אינו חופשי לנהל את אורח החיים כפי שהוא היה רוצה, או לקיים את הזהות היהודית שלו כפי שהוא מבין אותה, אלא הוא כפוף להוראות ולחוקים שמכתיבים לו כיצד עליו לנהוג או לעשות דברים בכל תחום בחייו.
ביקורת זו על ההלכה אינה חדשה. למעשה, זוהי תמציתו של המרד החילוני בעולם הדתי, מרד שקיים כבר יותר מ-250 שנה. פעם הרי לא קראו לחילונים חילונים. קראו להם חופשיים. כי מה שהחילונות בעיקר סימלה זה לא את עולם החול, לעומת עולם הקודש של הדתיים, אלא את העולם החופשי, הנטול כבלים מחשבתיים ובעיקר כבלים מעשיים, ותופס עצמו כריבון, שמחליט לבדו על מעשיו ודרכו. הכפייה הכרוכה בעולמה של ההלכה הייתה מאוסה בעיני היהודים החופשיים, שביקשו להתנער ממנה.
אבל כל מי שבקי בעולמה הרוחני של היהדות יודע כי מבחינה רעיונית אין דבר שיותר רחוק ממנה כמו ביקורתם של החופשיים עליה. רעיון החופש והחירות לא רק שאינו זר ליהדות, אלא שהוא אחד מהרעיונות היסודיים ביותר שלה ואולי גם התרומה החשובה ביותר שלה לעולם. היהדות היא הראשונה שהכריזה על היות האדם ברוא בצלם א-לוהים. על פי אחד מגדולי האחרונים, ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משמעותו של תואר זה הוא כוח הבחירה החופשית שקיים באדם. החופש חיוני, שכן כרוכה בו האחריות. אדם שאינו חופשי גם אינו באמת אחראי למעשיו, ובלא אחריות אין יכולת של ממש להביא את העולם לידי תיקונו.
יסוד החופש לא נשאר רק ברובד התאורטי בהגות היהודית, אלא הוא מעצב באופן ריאלי את ההיסטוריה של העם היהודי. החג הראשון שחוגג עם ישראל, ושאותו הוא משחזר עד היום, הוא חג הפסח, חג החירות. מצוות רבות נוספות נשענות על זיכרון יציאת מצרים. כל זאת מציב את רעיון החירות כיסוד מכונן לזהות היהודית.
יתירה מכך; כפי שראינו ברשימה הקודמת, החופש הוא תוכנו של הדיבר הראשון מעשרת הדברות. א-לוהים מציג עצמו בפני עם ישראל לא כמי שברא את העולם או שהיכה את בכורי מצרים. א-לוהים מציג עצמו כא-לוהים "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". א-לוהים הוא הגואל במובן הזה שהוא משחרר עבדים. גם משה, בהתאם, צויר כגואל עבדים, ולא לחינם הוא שימש השראה למשחררים שונים לאורך ההיסטוריה.
המסר הצומח מכאן הוא שהאמונה בא-לוהים אינה משעבדת כי אם משחררת. הברית עם הא-לוהים היא שמעניקה לאדם חופש וחירות. ועם התודעה הזו עלינו להגיע אל ההלכה ואל המצוות. השאיפה לחירות אינה מחשבת כפירה, כפי שהציגו זאת ה"חופשיים". השאיפה לחירות צריכה להיות לב ליבה של ההלכה. יהודי הלכתי צריך להיות חופשי יותר ומשוחרר יותר.
מסקנה ראשונה מכך היא שיש להתנגד באופן עקרוני כיום לכפייה דתית. כפייה היתה אולי לגיטימית בעולם עתיק, שהיה משועבד. היתה זו אז השפה התרבותית. אבל בימינו, כשרוח החירות נושבת בעולם, לא ייתכן שדווקא היהדות תדבר בלשון הפוכה מכך. לא ייתכן שהיא תיכפה עצמה על בני חורין. את התורה והמצוות על עם ישראל לקבל מתוך אהבה ובחירה. זהו הצעד הראשון שלנו להסדיר ביחסי הדת עם המדינה בארץ ישראל.
(וישלח תשפ"ב)
