הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)ערב ראש השנה תשפ"ו, ועדיין חטופים ישראלים נמצאים בשבי חמאס במצבי הרעבה, התעללות ועינויים. אנשים יקירים פנו אליי בשאלה, האם על פי ההלכה הם רשאים להציע את עצמם כחלופה לחטופים בעזה, שכן הם מוכנים להיכנס ולסכן את חייהם.
בפרשת ניצבים מובאת ברית בין עם ישראל לבין ד' (דברים כ"ט, ט'). הברית חלה על העם כולו כיחידה וגם על כל פרט, וכוללת בתוכה את עם ישראל לדורותיו: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת… כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (שם י"ג-י"ד).
בהמשך הפרשה מוגדרת הערבות ההדדית: "הנסתרות לד' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". מכאן אמרו חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה", או בניסוח אחר "כל ישראל ערבים זה לזה". עם ישראל נחשב כגוף אחד המורכב מהרבה פרטים. כל פרט משפיע על הכלל ועל כל הפרטים האחרים. המהר"ל כתב: "כל ישראל ערבים זה בזה בשביל שהם עם אחד… ודומים לאדם אחד, שאם יש מכה באחד מאבריו – שכולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד" (נתיבות עולם, נתיב התוכחה, פ"ב).
דין ערבות מהווה גורם הלכתי, ולא רק מוסרי-ערכי. מקורו בדברי רש"י: "אף על פי שיצא מוציא – שהרי 'כל ישראל ערבין זה בזה' למצות" (ראש השנה כ"ט ע"א ד"ה 'חוץ'). כלומר, אדם יכול להוציא ידי חובה את חברו בברכות ומצוות מכוח הערבות ההדדית. כל אדם מישראל קשור לקיום המצוות של חברו.
הרב אהרן ליכטנשטיין טוען כי מעבר לערבות הפרטית קיימת גם ערבות כללית יותר המוטלת על כל יחיד מישראל – ערבות שלטונית וחברתית. ערבות זו אמורה להתעורר אצל כל יחיד הרואה את עצמו כחלק מחברה, והיא מתחדדת כאשר מדובר על החברה היהודית בארץ ישראל.
chang-duong
לערבות ההדדית השלכות מרחיקות לכת. אדם חייב להציל את חברו שנמצא אפילו 'רק' בספק סכנה, ואף להוציא הוצאות כספיות לצורך ההצלה, משום "לא תעמוד על דם רעך". יש הסוברים שמצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" שונה משאר המצוות, משום שהיא עוסקת בהצלת חיי אדם, ועל כן היא מחייבת אותנו להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. "מפני שהלה ודאי והוא ספק" (ב"י חו"מ, תכ"ו).
יש החולקים וסוברים שמצוות "לא תעמוד על דם רעך" שווה לשאר המצוות שבתורה, וכשם שאין מצווה לסכן את הנפש כדי לקיים מצוות אחרות, כך אין אדם צריך לסכן את נפשו כדי להציל את חברו (סמ"ע שם, א' בשם הג' מיימוני').
אלא, ששעת מלחמה והצלת רבים נידונים בגדרים הלכתיים אחרים. יסוד זה הניח הרב קוק (משפט כהן, קמ"ג). הרב אליעזר וולדינברג נשאל: חייל שנפצע בשדה המערכה, והוא נשאר מוטל בשטח מסוכן וחשוף לאויב, ואם לא יזדרזו להוציאו מהשטח הוא ודאי שימות מפצעיו. ברם, אלו שימהרו להחיש לו את העזרה, מכניסים את עצמם על ידי כך בספק סכנה שייפגעו מאש האויב, למרות חיפוי שיינתן להם מצידנו. אם מחויבים, או לפחות מותרים, להכניס את עצמם בספק סכנה כדי להציל את חברם מוודאי סכנה.
תשובתו: במלחמה הכללים שונים: "דמלחמה שאני… דכשם שהכלל של 'וחי בהם' לא חל במלחמה, כך מסתבר לומר שגם הכלל של 'וחי אחיך עמך', שדורשים חייך קודמים, גם כן לא חל במלחמה, אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם דבר זה נכנס גם כן בכללי הלכות צבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה… דין התורה בזה הוא שבמלחמה ובשדה קרב אין דין של 'וחי בהם' ואין דין של 'חייך קודמים'" (ציץ אליעזר, חי"ג, ק').
הרב משה פינשטיין דן בשאלה דומה והזכיר בתשובתו את המעשה על לוליינוס ופפוס – שני אחים המכונים "הרוגי לוד", שעליהם נאמר "אין כל בריה יכול לעמוד במחיצתן", משום שכאשר נגזרה גזירה להשמיד את ישראל על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו 'מה לכם על ישראל אנו הרגנוה'. הרי שמסרו נפשם למיתה בשביל להציל אחרים (תענית, י"ח ע"ב), ומשמע שהם עצמם לא היו בכלל הגזירה, "אלמא הכי בעי למיעבד", כלומר, ראוי כך לפעול שכן "הצלת ישראל שאני" (אגרות משה, יו"ד, ח"ב, קע"ד, ד').
שאלות מעין אלו, שנשאלות בשנתיים החולפות, לא עלו על שולחנם של פוסקים מאז ימי הזעם של שואת אירופה. הלוואי ולא נזדקק בשנה הבאה עלינו לטובה לשאלות שכאלה, ויתקיים בנו: "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה" (ישעיה, ס' י"ח).
