הקתוליות מצאה מענה לרעיון 'סופיות החיים' באיסור על כמרים להביא ילדים לעולם. הם לא נותנים לאל להרוג אותם, הם מערימים עליו
בספרו הכוזרי (מאמר שני אות ס') טוען רבי יהודה הלוי כי מציאות של טומאה היא מציאות הנובעת מהתחברות אל המוות. שיא הטומאה הוא המת עצמו, המכונה "'אבי אבות הטומאה", וכל שאר הטומאות הן ביטויים לרמות שונות של מוות בעולם. קרי, נידה ומצורע הם נגזרות של תיזה זו בשל העובדה שיש בכולם איבוד פוטנציאל החיים ומעין סוג של 'מיתה' בחיים.
תיזה זו מתנגשת לכאורה עם רוח הדברים העולים מפרשתנו. אם הטומאה הינה ביטוי של המפגש עם המוות, מדוע יולדת המביאה חיים לעולם טמאה?- "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֺתָהּ תִּטְמָא".
פרנץ רוזנצוויג בספרו "כוכב הגאולה", משיב על כך: "כל בן תמותה חי בפחד זה של המוות, כל לידה חדשה מוסיפה לפחד סיבה חדשה, כי מרבה היא בני תמותה" (כוכב הגאולה, עמוד 45). רוזנצוויג, בעל התפיסה האקזיסטנציאליסטית, מתאר את הלידה כסוג של מוות, שהרי היצירה של הלידה היא יצירה של חיים, אך החיים הללו אינם חיי נצח. במילים אחרות, על אף שהמוות הוא בלתי נפרד מהחיים, בסופו של דבר נולדנו למות.
בהרחבה גדולה יותר ניתן להחיל רעיון זה של 'סופיות החיים'. לא רק על הולדת ילד אלא על כל מימוש במציאות של יצירה, רעיון, או אידיאה שסופם לגווע. המימוש במציאות של הישויות הללו מהווה בחירה סופית ומוגבלת בזמן, של אחת מאין סוף האפשרויות שהיו בפוטנציאל ההיווצרות. הרוח הגולמית וההיולית החזיקה בכנפיה אינסוף אפשרויות שהמימוש של אחת מהן 'הרגה' את השאר. הפער הזה קיים אצל כל בן אנוש יוצר. השיעור שהיה יכול להיות אחרת, והמבחן שהיה יכול להיכתב אחרת, החוק שהיה יכול להיות מנוסח אחרת והציור שהיה יכול להיות מצוייר אחרת!
הקתוליות מצאה מענה לכך באיסור על כמרים להביא ילדים לעולם. הם לא נותנים לאל להרוג אותם, הם מערימים עליו. בפראפרזה: 'נולדנו אמנם למות אבל לא ניתן לך את התענוג להמיתנו אנחנו פשוט לא נוליד ילדים'. גם סיפור לידתו הניסי של 'האיש ההוא', מעדיף את הנרטיב של חיי האינסוף המופשטים על פני לידת בשר ודם. יותר מכך, בוויכוח שבין תלמידי 'האיש ההוא' גבר פאולוס על האחרים בשאלת קיום המצוות. בעקבות כך הנצרות ביטלה את קיומן של המצוות המעשיות על אף שמאמיניה מקבלים את הברית הישנה שעיקרה הוא המצוות שנצטוו בני ישראל. מה הם הרוויחו בכך? בדרך זו הנצרות משאירה את הנוצרי אחוז בחזון הבלתי ממומש.
תורתנו הקדושה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בחרה אחרת. התורה מצווה על הלידה, על החיים המעשיים, על קיום המצוות ועל תיקון עולם במלכות שדי, על אף הידיעה הברורה שצווים אלו מכילים לכאורה מימד של ארעיות וסופיות. שתי סיבות לכך. 'הסופיות' ביהדות אינה סופית בהחלט. ומאידך, למי שאינו מתחבר לתירוץ זה, יש כאן מסר, חיים ללא מימוש אינם חיים.
בחיי היצירה אנו אמנם 'הורגים' את כל אפשרויות המימוש הפוטנציאליות אבל אנחנו חיים באינטנסיביות את האופציה שנבחרה.
(תזריע מצורע תשפ"ג)