הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)
את הדיון על מבנה הרבנות בישראל אני רוצה להתחיל דווקא עם ישעיהו ליבוביץ' ודוד בן גוריון. בעוד היום, אלה המצדדים בניתוק הדת מהמדינה, באים לרוב מן הצד החילוני, ואילו אלו התומכים בעירוב הדת במדינה, באים מן הצד הדתי, מסתבר שאצלם זה עבד ההפך.
בספרו 'יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל' מזכיר ישעיהו ליבוביץ' שיחה שניהל בשנות החמישים עם בן גוריון, ובה הוא דרש ממנו להפריד את הדת מהמדינה. אך למרבה ההפתעה בן גוריון סרב, ואמר לו:
"אני מבין יפה מאוד למה אתה דורש בכל תוקף את הפרדת הדת מהמדינה. אתה מתכוון לכך שדת ישראל תחזור להיות גורם עצמאי, אשר כל שלטון מדיני יהודי יצטרך להתמודד עמו. לכן אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת מהמדינה. אני רוצה שהמדינה תחזיק את הדת בידה".
מסתבר שמי שלא רצה לנתק את הדת מהמדינה היה דווקא מנהיגה החילוני, שרצה בקשר הזה לא בגלל שהוא ראה חשיבות בזהותה הדתית של המדינה אלא רק בגלל שהוא רצה לשלוט בדת ולנטרל אותה מלהיות גורם עצמאי או ביקורתי כלפי השלטון המדיני. את העובדה ההיסטורית הזו חשוב שכל מי שצועק היום בעד הפרדת דת ומדינה יזכור. לא בטוח שהם באמת רוצים ממסד דתי עצמאי, שיסחוף אחריו ציבור ויאתגר את השלטון.
ליבוביץ' היה מזועזע מן הרעיון שהשלטון ישלוט בדת. בהגותו, הדת צריכה להיות משוחררת מכל אינטרס או גורם אנושי. אלמלא כן היא אינה משרתת את תכליתה, להוות מסגרת לעבודת א-לוהים. ואמנם, הוא לא חסך את ביקורתו מדוד בן גוריון ומהמהלך שהוא ביצע: "זה מה שיש לנו היום", הוא אמר. "יש לנו רבנות ראשית הממונה על-ידי שלטון חילוני. משל למה הדבר דומה? לאליהו הנביא שהיה מתמנה לנביא על-ידי איזבל".
הדיון הזה מבוסס על הנחת מוצא, הראויה עצמה לביקורת. את הממסד הדתי ראו ליבוביץ' ובן גוריון כהמשכו של מוסד הנביאים, אשר במקרא עמדו בדרך כלל כאופוזיציה לשלטון, ביקרו אותו ואף קראו להדחתו, כאשר הוא לא הלך בדרכי הא-לוהים. אך האמנם כך הוא הממסד הדתי במדינת ישראל?
אולי בעבר, הממסד הרבני היה בעל עמדות "נבואיות", כלומר בעל עמדה וחזון ביחס למדיניות החברתית של המדינה היהודית, אבל ספק אם הוא כזה היום. אם יש מוסד שאפשר לדמות אליו את הרבנות היום, הרי שהוא יותר מוסד הכהונה, אשר היה אחראי על שירותי הדת בעם ישראל. וכהנים היו ממונים מטעם השלטון וצעדו עמו – החל מאהרן שמונה על ידי משה והנהיג איתו את עם ישראל, ועד כהני נוב שהרג שאול או אביתר וצדוק שהלכו עם דוד.
ואמנם, ניתן היה לראות שבטקס יום השואה, הרבנים הראשיים אינם נושאים נאום או מדברים על גורל העם היהודי, אלא רק אומרים פרק תהלים ואומרים קדיש, כמעין כלי קודש של הממלכה. הרב הראשי גם חותם על תעודות המרה, אשר חותמות את תהליך הגיור ומעניקים לכל מתגייר גם מעמד אזרחי. האם זה כל כך חמור שרבנים שכאלה יהיו בשירות השלטון, רבנים מטעם?
מציאות זו שולחת אותנו לדיון עקרוני יותר על אודות הרבנות במדינת ישראל. טרם שאנו מדברים על יחסי הרבנות והמדינה עלינו לשאול את עצמנו מה אנו מצפים למצוא ברבנות. איזה מוסד הרבנות בישראל מבקשת להמשיך – את הנבואה, את הכהונה או את מוסד הסנהדרין?
כיום, כל מי שלומד לסמיכה לרבנות יודע שכדי לזכות בתואר הנכסף עליו ללמוד הלכה. שישה מבחנים בנושאים הלכתיים מרכזיים מכשירים אותו לרבנות קהילה ושכונה, ועוד שישה מבחנים בנושאים נוספים מכשירים אותו לרבנות עיר. הלומד לסמיכה אינו נבחן על הגות יהודית, ידע בתנ"ך או עולם האגדה. כל הכשרתו מתמקדת בענייני הלכה.
מציאות זו ממצבת את הרבנות כיום כהמשכו של הממסד הכהני, שהיה אחראי של שירותי הדת בקרב העם. אבל זוהי הרבנות שאנו רוצים? בכך נדון ברשימותינו הבאות.
(תזריע מצורע תשפ"ג)
