למה באתיופיה חגגו את חג השבועות ב-י"ב סיוון?

אולי זה יפתיע רבים, אך יום חמישי האחרון, י"ב סיוון, הוא חג השבועות במנהג יהודי אתיופיה. מה עניין חג השבועות בי"ב בסיוון להר סיני? איך יהודי אתיופיה הגיעו לתאריך הזה? ועוד, מתברר שיהודי אתיופיה נוהגים לחגוג את חג השבועות פעמיים בשנה. מה פתאום פעמיים? ואיך חג השבועות מתקיים כיום, בישראל, לאור המפגש וההתנגשות בין המנהגים?

חג השבועות – "בעל מארר" (חג האסיף), חל בשנים-עשר בחודש סיוון, מיד בתום ספירת העומר.  יהודי אתיופיה החלו להתכונן ליום זה שלושה ימים לפני, כפי שנהגו בני ישראל בשלושת ימי ההגבלה בהר סיני. בערב החג נהגו כולם לרדת לטבול בנהר, לבשו בגדים חדשים, וכך הכינו עצמם לקבלת התורה (האורית) מחדש. כולם היו מתכנסים בבית הכנסת (מסגיד), והכהנים היו פותחים בתפילה מיוחדת לחג השבועות. בחג זה נהגה הקהילה להדגיש שתי מצוות עיקריות: מתן תורה – הכהנים קראו מה"אורית" יותר מהקריאה הרגילה. הכהנים קראו בעיקר מספר שמות פרשת יתרו, סביב מעמד הר סיני. מצווה נוספת שהקהילה הדגישה היא מצוות הבאת הביכורים.

הרב ראובן טל יאסו תלמיד חכם יוצא אתיופיה חיבר ספר בשם "לוח יאסו- סיכום על לוח השנה העברי של בית ישראל מאתיופיה". מדובר בספירה מיוחדת, נכס תרבותי יוצא דופן ובעל ערך לעם ישראל אשר שהשתמר מעל 2,500 שנה אך ורק אצל יהודי אתיופיה. בשל כך, חשבתי לעצמי שזה האדם הנכון לשאול אותו שאלות. הרב יאסו הפנה אותי למספר מקורות בתורה העוסקים והמתייחסים לחג הקציר. אחד מהם הוא ויקרא, כ"ג, י': "וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן"ወነበቦ እግዚአብሔር ለሙሴ ወይቤሎ፡ ንግሮሙ ለደቂቀ እስራኤል ወበሎሙ፡ አመ ቦእክሙ ውስተ ምድር እንተ እሁበክሙ አነ ወዐፀድክሙ ማእረራ ታበውኡ ክላስስተ እምቀዳሜ ማእረርክሙ ኀበ ካህን.

בשפת הגעז, המילה ማእረራ היא איסוף. כלומר, חג האסיף הוא חג השבועות. אבל היות שבאתיופיה העונות החקלאיות הפוכות מהעונות החקלאיות בישראל, המנהיגים הרוחניים תיקנו והוסיפו חג שבועות נוסף המתאים לעונות השנה של אתיופיה. הרב ראובן הסביר שעל פי האורית (התורה) חג השבועות ማእረረ ስኔ (סנה מארר) חג האסיף, נחוג חמישים ימים לאחר היום האחרון של חג הפסח. מועד זה באתיופיה הוא מועד הזריעה ולא הקצירה. על מנת לקיים את מצוות הביכורים קבעו יהודי אתיופיה חג שבועות שני בי"ב בכסלו ማእረረ ኅዳር (ח'דר מארר).

לפי זה, חג השבועות חולק לשתי תקופות: י"ב בסיוון ו-י"ב בכסלו, בהתאם לעונות השנה באתיופיה – שכן קציר החטים באתיופיה החל בחודש כסלו ולא בסיוון. בחג השבועות שחל בחודש סיוון אין תבואה ופירות חדשים, ולכן נהגו לציין את החג בתפילות ובבקשות בעיקר בחודש כסלו, אז הביאו פירות חדשים מן השדה וכן לחם שנאפה מהתבואה החדשה לבית הכנסת כביכורים. בבית הכנסת הונחו הפירות לפני הכהנים והם בירכו עליהם. הפירות נחשבו קדושים והם היו מיועדים לכהנים, לעניים וליתומים בלבד. לאחר ברכת הכהנים נהגו הנוכחים לברך זה את זה ולאחר מכן הלכו איש לביתו. בסעודת החג, שאליה הוזמנו קרובים וחברים, הוגשו אינג'רה מהתבואה החדשה וטלה ('סווה' בשפה התיגרית). ברגעים אלה היה אפשר לראות את השמחה על פניהם של האנשים, אושר גדול ואור שפוך על פני האנשים; שלווה, והודיה לריבונו של עולם. את השמחה הזאת אפשר להבין רק על רקע שנות הבצורת שסבלה ממנה אתיופיה.

ומה באשר למנהג יהודי אתיופיה להתחיל לספור את ספירת העומר מיום טוב האחרון של חג הפסח? גם ב"ביתא ישראל" הבינו שהפסוק "ממחרת השבת" מדבר על יום טוב, אך לא על יום טוב ראשון כי אם על האחרון. שמעתי את הרב יואל בן נון מספר שיהודי אתיופיה הבינו את "ממחרת השבת" כ'ממחרת השבוע' שלאחר חג המצות ואז, חג השבועות, בדומה לשני הרגלים הנוספים- סוכות ופסח, יחול באמצע החודש, ב-ט"ו לחודש. לעומתם, המסורת הרבנית פירשה ש"ממחרת השבת" הכוונה ליום טוב ראשון של פסח, היינו ט״ו בניסן, שנקרא "שבת".

תמהתי – מהו מנהג הקהילה בארץ? כהין סמאי אלאס ענה לי: "זה היה מאוד מורכב. מצד אחד, אני מאמין שהמנהג שלנו הוא המנהג הנכון והמקורי, ומצד שני- בארץ, כל עם ישראל נוהג אחרת מאיתנו. המנהיגים הרוחניים החליטו שבעניין זה עלינו לעשות שינויים. החג העיקרי הפך להיות ב-ו' בסיון כמו כל עם ישראל. אנו בחרנו באחדות, להיות כמו כל עם ישראל. השיקול של האחדות גובר על המנהג הנכון שלנו. עם זאת, את י"ב בסיון ממשיכים אנו לציין בכל בתפילות. בנוסף, יש לא מעט כהנים וגם מבוגרים שקיבלו על עצמם לשמור את ו' בסיון וממשיכים לשמור גם את י"ב בסיון כפי שנהגו באתיופיה, כחג לכל עניין ודבר. ובכל זאת, אנו לא מחייבים את הציבור להמשיך לשמור את החג ב-י"ב בסיון. בנוגע לי"ב בכסלו- היות ועונות השנה בארץ מתאימות למעגל החגים הכתובים בתורה, י"ב בכסלו הפך ליום רגיל. את הביכורים והתרומות לכהנים חזרנו להביא בחודש סיון. ובכל זאת, רבים נוהגים עדיין לציין את תאריך י"ב בכסלו במשתה ובסעודת הודיה. וכמובן, נוהגים לציין את החג בתפילת הבוקר (שחרית), אך זה אינו חג".

עד כמה אנו זקוקים היום להנהגה רוחנית דתית כמו זאת של המנהיגים הרוחניים, הקסים, שמסוגלים לראות את המציאות המורכבת ולספק מענה רוחני הולם למציאות שלעיתים אינה הולמת.

(בהעלותך תשפ"ג)