הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)פרידת לוט ואברהם מתרחשת על רקע מעורפל מעט. בפסוקים נאמר "ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב". כלומר, העושר הרב של לוט ושל אברהם הצריך שמירה על מרחק בין השניים, כדי להותיר מרחב מחיה סביר לכל אחד מהם. אולם התורה מוסיפה מיד: "ולא יכלו לשבת יחדיו". נראה שתיאור זה שונה ומצביע על עניין מהותי יותר.
כאשר אברהם פונה ללוט הוא מתאר את הבעיה כך: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך", כלומר שבין עובדי המשק, וגם בין לוט ואברהם לא שורר שלום.
השאלה המתבקשת בעקבות הצעתו של אברהם היא- האם אין אפשרות ליישב את הסכסוך? האם נעשו כל המאמצים או שמא אין צורך בהם ופתרון הריחוק הוא הפתרון האולטימטיבי?
בדיני השותפויות קיימת שאלה עקרונית דומה: האם על החוק לעודד שותפויות או שמא להיפך, עליו לתת תמריץ לפירוקן ולהעדיף ניהול עסקים נפרד?
ההכרעה בדיני השותפויות ברורה: אפשרות של פירוק השותפות הינה זכות יסוד של כל אחד מהשותפים. ההנחה היא שאין מחייבים אדם "לדור עם נחש בכפיפה". לכל אדם יש זכות לעצמאות כלכלית ולפעילות אוטונומית.
המדרש מציע כמה אפשרויות לקריאה ביקורתית של הצעת הפרידה בין אברהם ללוט:
" ומתחילה כשהיה עם אברהם היה מתאווה לזנות. כשאמר לו אברהם הפרד נא
מיד וישא לוט את עיניו, אין וישא אלא שנתאווה לזנות".
הטיעון של המדרש הוא שלוט היה מאז ומעולם אדם לא מוסרי, הנמשך אחר הזנות. ההנעה לפעול בכיוון הלא מוסרי התרחשה בזכות הכרטיס לחופש שהעניק לו אברהם. ההזדמנות של לוט לבחור בארץ מלאת זימה נחשבה בעיניו הזדמנות פז. רגע ההצעה לפרידה גורם לחשיפת תקוותו של לוט לחיי הפקרות, עניין שמפזר את הערפל שאופף את סיפור המריבה. מתברר שכל העת רוחשים מתחת לפני השטח אי התאמה, חוסר נחת ומתח. לכל אלו ביטויים רבים ויסודם טמון ב"אזיקים" המוסריים שאברהם מניח מבלי משים על ידיו של לוט.
מה שנכון בשותפויות כלכליות לא נכון בהכרח בהקשרים משפחתיים: נראה שהמדרש מבקר את אברהם על כך שהסיר את אחריותו מעל לוט, אברהם אחראי ישירות לפריקת העול שלו.
מובן שניתן לקרוא את המדרש אחרת ולהסיק שאברהם אינו חייב לשאת באחריות על לוט ומעשיו. מי שמחפש הזדמנויות לחטוא מוצא אותן. והראיה, שאפילו סתם הצעה להיפרד נתפסה אצל לוט מיידית כפתח אוורור. ומדוע שאברהם יצטרך לקחת בחשבון השפעות מזיקות אפשריות שיהיו לפרידתם? הרי אין "שליח לדבר עבירה" ולוט, ככל מושחת, היה מוצא דרך לממש את תאוותיו?
באחת מתשובותיו אוסר החת"ם סופר על אישה מינקת להינשא לבחור אחד. על פי ההלכה היא אסורה להינשא בתקופה זו והנימוקים שהוצעו בפנייה לפוסק, כדי להתיר לה את הדבר באופן חריג, התבססו על כך שהבחור פרנס את אביו והיה חשש שאם ימנעו ממנו להינשא לבחירת ליבו הוא יעזוב את אביו וילך עם הבחורה למקום אחר. החת"ם סופר מסרב על כל פנים להתיר את הנישואין הללו וקובע:
" ואם אולי יעשו מה שיעשו, אין אחריותם עלינו. אלף כיוצא באלו יאבדו ותקנה אחת מחז"ל לא תתבטל".
עקרונות דומים אנו מוצאים באופנים שונים כבר בחז"ל. אחד מהם הוא העיקרון של "הלעיטהו לרשע וימות" שעניינו שאין להתאמץ מידי בשביל לחפות על הפושעים, ואם הם בחרו בדרך העקלקלה הרי שזו "בעיה שלהם" והם ישאו בתוצאותיה הרעות. על פי העיקרון הזה, אדם פטור מלסמן פירות ערלה הצומחים באילנות שלו על אף שסימון כזה עשוי למנוע מגנבים פוטנציאלים לעבור את העבירה החמורה של ערלה. מכאן כמובן לשאלת הערבות והאחריות ההדדית הכללית ובפרט כלפי פושעים. האם ועד כמה היא נדרשת, גם במחיר קושי?
"כיון שראה אברהם אמר מה אני מבקש מאלו, מיד ויסע אברהם".
מן המדרש עולה שלמועקה שבהסרת האחריות יש גם צד שני. לפעמים המעורבות והאחריות מקדמות מערכת יחסים משותפת שאולי משתקת או מרסנת את תאוות הצד המושחת, אך עשויה לפגום ולפגוע בתומתו של הצד המכיל והמקרב.
לבטים בשאלה אם לחבק או להרחיק מלווים מחנכים שנדרשים להכריע אם להכיל תלמיד חריג, מלווים משפחות המבקשות להכריע היכן לקבוע את משכנן, והם מלווים את עם ישראל בארץ ישראל בשאלה כיצד לעצב חיים משותפים ומה צריכה להיות מידת המעורבות של שומרי ההלכה והמצוות בחיי הכלל והציבור שאינו נוהג כן.
סיפורו של אברהם נותן לגיטימציה לפירוק ולריחוק, כזהו גם סיפורה של שרה ודרישתה "גרש את בן האמה". יחד עם זאת, קשה להכריע מתוכם. לפי המדרש, לימים גם יעקב ינקוט בגישה הזו ויחביא את דינה בארגז מעשיו אחיו. המדרש מבקר את החלטתו ומציין שבכך מנע יעקב מעשיו אחיו דרך תשובה. הקונפליקט קשה וככל הנראה אין בנמצא הכרעה שאין לה מחיר. (לך לך תשע"ח)
