הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)יסודות רבים אנו למדים מהתנהגותם של אבותינו, ובעיקר באלה שאין מחלוקת עליהם, והם צריכים להיות נר לרגלי כולנו. לאורך ספר בראשית כולו אנו למדים על המשקל הגדול שהתורה נותנת להתנהגות המוסרית בכללה. משקל זה בא לידי ביטוי גם בתגובת התורה למקומות הלא מוסריים, וגם כשהיא מהווה תיבת תהודה להתנהגות המוסרית. את היחס להתנהגות הלא מוסרית ניתן לראות לדוגמה בנימוק שהביא בסופו של דבר לחורבנו של העולם במבול – "כי מלאה הארץ חמס מפניהם", וכן בקביעתה החד-משמעית ביחס לאנשי סדום: "ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאוד". שיפוט מוסרי זה מלמד כי בתשתית התורה, עוד לפני מעמד הר סיני ונתינת התורה לעם ישראל, נמצאת תביעה יסודית מכל בני האדם לנהוג בצורה הגונה וישרה, ולהימנע מלעשות עוול או לחסום את הדרך בפני הכנסת אורחים והתנהגות בדרכי חסד.
במקביל, התורה מעלה על נס התנהגויות הוגנות חיוביות. בראש ובראשונה היא מציגה את "תעודת הזהות" של אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט", ומכוננת בכך יסוד מחייב, שכאמור נמצא בתשתית התורה: לעשות צדקה ומשפט. בפרשה שלנו, מעצימה התורה את דבריו של יעקב אבינו ללבן, על הדרך שבה הוא עבד אצלו ומילא את תפקידו באמונה: "זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנובתי יום וגנובתי לילה. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותידד שנתי מעיני".
כיצד עובד שכיר הנאמן לדרכיו של אבותינו? הוא ממלא את תפקידו בנאמנות וזוכה לשמור על נכסי מעבידו מפני נזק, והוא גם לא מועל ולוקח לעצמו דברים ("ואילי צאנך לא לקחתי"); הוא לא מפקיר את עבודתו, בין אם זו עבודת יום ובין אם זו עבודת לילה, על אף המחירים האישיים הקשים שהתייחסות זו גובה ממנו. בכך, הוא מגשים את היסודות המוסריים הפשוטים ביותר והיסודיים ביותר. יש לזכור כי יעקב אבינו עבד אצל מעביד נבל, והוא אף אומר זאת: "זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ותחלף את משכורתי עשרת מונים".
דברים אלה לא באו לפסוק הלכה על היחס הראוי שבין עובדים למעבידים, ובוודאי שאין בהם היתר כלשהו למעביד לתבוע מעובדים תביעות לא הוגנות, כמו גם לא לנהוג כשורה בתחום תשלום משכורתם חס ושלום. ברם, הם כן באו ללמוד יסוד גדול מאבותינו, שהתורה מלמדת אותנו, ולהדגיש בפנינו את העיקר הזה. הליכה בדרך ד' מורכבת מיסודות רבים, ואבותינו הקדושים גם הקריבו קורבנות, קראו בשם ד', ושמרו את משמרתו חוקיו משפטיו ותורותיו (ראשונים רבים עסקו בשאלה למה בדיוק הכוונה, אולם אין זה מענייננו כעת). בד בבד, יהדותם והליכה בדרכי ד' הייתה מבוססת גם על הגינות, יושרה, צדקה, משפט, הימנעות מגזל וכדו'.
כואב לראות כי חלק מההולכים בדרכי ד' אינם ממשיכים את דרכי האבות על שני היסודות האלה. נביאי ישראל נשלחו על ידי הקב"ה ללמד את חיוניות הצדק והמשפט, היושר והחסד ומשקלם הגדול. ואנחנו חייבים להאזין לכך היום, ולבחון את עולמנו האמוני גם בשאלה האם אנו נוהגים בדרך זו, ואם לא– לתקן את המעוות. (ויצא תשע"ח)
