הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)אחד החסרונות שלנו כבני אדם הוא שאנו מדחיקים את הרגשות שלנו. בשלבי המעבר בין הילדות לבגרות למדנו בהדרגה לסגור את הלב ולשים סביבו הגנות. כך בורחים אנו ממצבים שחושפים את העולם הפנימי שלנו. לשם כך, אנחנו נצמדים לתיאוריות או אידיאלים וערכים, כשלעתים המניע הוא הפחד ממפגש עם העולם הרגשי. בכך אנו מפסידים נדבך משמעותי בעבודת השם, שכן לא ניתן להגיע לרמות התפתחות רוחניות גבוהות ללא עבודה על העולם הרגשי והפנימי. זיכוך רגשי ופתיחת הלב מאפשרים את הצמיחה הרוחנית.
הקב"ה תובע מהעם רגע לפני כניסתו לארץ: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד". הספורנו נוטה להסביר את הפסוק בהקשר לעבודה המתייחסת לפעולת השכל וזו לשונו: "ראוי שתסירו את ערלת שכלכם והוא שתתבוננו להסיר כל טעות מוליד דעות כוזבות". ונראה שאף הרמב"ן נוטה לפרש כך: "שיהיה לבבכם פתוח לדעת האמת, לא כאשר עשיתם עד היום". אולם דומני שרש"י הולך בכיוון אחר ומפרש את ערלת הלב כך: "אוטם לבבכם וכיסויו". רש"י מבין שמדובר בדרישה להסרת המחסום הרגשי, שקיים אצל העם. הרקע לדרישה הזו מוזכר קודם לכן. טרם הכניסה לארץ ישראל, נדרש העם לעבודת השם הספוגה באהבה ויראה: "לְיִרְאָה אֶת ד' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ" (דברים י, יב). דרישה זו מהעם במצבו הנוכחי היא מורכבת. העם איבד אמון לקראת כניסתו לארץ. מדובר בדור השני, חלקם בצעירותם ספגו את הטראומות של הוריהם ואת קשיי הנדודים במדבר. עדיין מתקשים הם להאמין, שהנדודים המתישים במדבר הם רק שלב זמני בדרך אל חיים טובים ועצמאיים בארץ המובטחת. ברגעים אלו מחזק אותם הקב"ה ומעיד על רצונו בבחירתם: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים י, טו). כעת נדרש העם לבנות מחדש את האמון ולהגיע לאהבה.
הדרישה הפונה אל הרגש היא קשה עד מאד. קשה לכפות על האדם לאהוב. אהבה היא רגש ספונטני המתעורר באדם בלי שהוא מזמין אותו. אם כן, צריך לומר שהקב"ה אינו מבקש שבני ישראל יעוררו את הרגש הזה בתוכם באופן מלאכותי, אלא קיימת הנחה, שהתנאים לאהבה קיימים. הלב, שהוא האיבר שאליו המקרא מייחס את הנפש והרגש עלול להיות חסום. לכן יש להסיר את הערלה, שהיא מעטפת הגנה שחוסמת אותו כדי שיוכל העם להגיע לאהבת השם.
יש דרגות שונות של ערלות הלב, מידת האטימות והרגישות שונה מאדם לאדם, ולכן גם אופני התיקון שונים. הדרך הפשוטה לטיפול בבעיית ערלת הלב היא "עבודה שבלב", שהיא התפילה: "ולעבדו בכל לבבכם – זו תפילה". אמנם הפרוש המקובל שהלב הוא הכלי שבאמצעותו עובדים את ה' בתפילה, אולם ניתן לומר שהתפילה היא עבודה על הלב. התפילה יכולה לשחרר את החסמים והערלות המונעות אותו מלפעום במלוא המרץ הרוחני. כמו שהגוף זקוק לאמוני כושר כך הלב, מקום הרגש, זקוק לתפילה. הרב קוק בהקדמתו לעולת ראיה כותב: "התפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי… אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת". עיקר התפילה היא נשמת האדם, השואפת תמיד לדבוק בבוראה, וזו מהותה – "לצאת מן ההעלם אל הגילוי". התפילה מרגילה את האדם באופן קבוע להפעיל את לבו, להרגיש ולהתפעל, לשים לב למה שקורה מסביבו. באמצעות התפילה ניתן להסיר את ערלת הלב בתנאי שתפילתו של האדם לא תהיה קבע אלא תחנונים.
(פורסם בפרשת עקב תשע"ט)
