לשאוף לרבנות של השראה

רב קהילה צריך להיות אישיות שחברי הקהילה מסתכלים עליו כמגדלור. כך גם רב עיר בעיני אנשי העיר ורב ראשי לישראל בעיני האזרחים

"הרבנות, זה הכח הרוחני הגדול, זה הכוח החשוב אשר יצר תמיד את דעת הקהל בישראל, זה הכח הנעלה שהחזיק את נשמת האומה ועורר אותה לחיים לאומיים שלמים ומתוקנים".

במלים אלה תאר הראי"ה קוק, מייסד הרבנות הראשית (תרפ"א), את תפקיד הרבנות, בנאום 'כבוד הרבנות' שנשא לרגל כינוס הייסוד של מועצת הרבנות הראשית. לדבריו, הרבנות היא הכוח הרוחני המפרנס את 'נשמת האומה', כלומר, תפקידה אינה פרטי (מתן מענה לשאלות אישיות של אנשים) אלא בעיקר ציבורי – לפרנס את רוח הלאום. כמו לב פועם המחייב את הגוף, כך הרבנות אמורה להחיות את הרוח של עם ישראל ולתת לו תוכן וכיוון.

להבנתו, כל שאר פעולות הרבנות "ההוראה, הדיינות, הדרשנות, ההשכלה, הספרות", הן פועל יוצא של אותה נקודה פנימית של הרבנות. העיקר המרכזי ברבנות הוא האישיות הסגולית הרבנית. רב צריך להיות אדם בעל שאר רוח, כזה שמסתכל במבט פנימי אל המציאות ומחובר אל כלל ישראל, ומתוקף כך להנהיג את העם בפסיקת הלכה, בהוראת התורה ובהגות.

זה נכון לכל רב בכל רמה. רב קהילה צריך להיות אישיות שחברי הקהילה מסתכלים עליו כמגדלור. האישיות שלו היא המנוע המרכזי לפעילותו ולסמכותו. כך גם צריך להיות רב עיר בעיני אנשי העיר וכך גם צריך להיות רב ראשי למדינת ישראל בעיני אזרחי המדינה. רב ראשי לישראל צריך להיחשב כ'גדול דור' בעיני כל ישראל, להיות מקור הרוח עבור כלל העם.

הרב קוק היה ללא ספק רב שכזה. גם הרב עוזיאל היה כזה, וכך גם הרבנים הראשיים שמונו לתפקיד עד שנות השמונים לערך. אבל, בשלושים השנים האחרונות משהו השתנה. מאז שהפוליטיקה השתלטה לחלוטין על מינויי הרבנים הראשיים, איננו זוכים לראות בתפקיד רבנים שכאלה. גם הרבנים הראשיים עצמם מודים שהם לא 'גדולי הדור' – אלה המשמשים כ"עיני העדה", שצופים מגבוה על ההיסטוריה של עם ישראל ומבינים את רוח התקופה. הם עצמם מתייעצים עם ה'גדולים' בעניינים חשובים ועקרוניים, הנוגעים לכלל עם ישראל. מה שמקנה לאותם רבנים את המעמד הוא המינוי שזכו בו, בעיקר באמצעים פוליטיים, ולאו דווקא אישיותם שהיתה מוכרת ומקובלת על כלל ישראל (או לפחות כלל רבניו).

אם אנחנו מבקשים רבנות ראשית משמעותית עבור כלל ישראל צריך להשיב את הדרישה הזאת, שהעלה מייסד הרבנות הראשית. כאמור ברשימה הקודמת, את שירותי הדת אפשר ורצוי להפקיד בידי אנשי מקצוע במשרד לשירותי דת, שיהיו אחראים על תפעול שירותי הדת. אם יש הצדקה לרבנים ראשיים, הרי שזו נעוצה באישיותם הגבוהה וההון הרוחני שאותו הם נושאים – היותם גדולי דור, אלה שכל עם ישראל נושא אליהם את עיניו.

דמיינו שרב בעל שאר רוח כמו הרב יונתן זקס ז"ל היה רב ראשי לישראל. הוא היה נושא נאומים מעוררי השראה בטקסים ממלכתיים, מדבר על תפקידה של היהדות בעת הזו ושילובה בחברה הישראלית, מחלק פרסים של כבוד ליוצרים ואנשי רוח. מנהיגים היו עולים אליו לקבל עצה והדרכה. הוא היה שותף בפורומים החשובים ביותר, מביא את קולה של היהדות למקומות המרכזיים ביותר ומתווך בין המסורת לעולמנו העכשווי. הוא היה קול מאחד בעידן של פילוג.

לא הייתי רוצה שרב ראשי שכזה היה טובל את כפיו בפוליטיקה, בתקציבים ובג'ובים, הכרוכים בניהול ובאספקת שירותי הדת. הייתי רוצה שהיה זה מינוי של כבוד לכל החיים. כך היה תפקיד הרב הראשי חוזר לימיו הזוהרים. הרב הראשי היה באמת דמות שכל עם ישראל – על כל מגזריו – היה נושא אליו עיניים. מעמד היהדות היה אז אחר. היה פחות ניכור ויותר אחווה. יותר יהדות ופחות בורות.

הדבר אפשרי. צריך רק לבקש זאת.

(מטות מסעי תשפ"D)