אימהות צעירות בצומות הקלים – א

ההלכה הקלה מאד בדינם של הצומות הקטנים (ג' בתשרי, עשרה בטבת, י"ז בתמוז; וכל שכן תענית אסתר) ביחס לתשעה באב. לא רק שהתענית מתחילה מן הבוקר ולא מן הערב, ולא רק שלא כל איסורי התענית חלים בהם אלא רק אכילה ושתייה, אלא שחכמים פטרו מהם גם חולים (אפילו) שאין בהם סכנה, מעוברות ומיניקות. הסיבה לקוּלא זו היא שאותם אנשים מצטערים והרבה מחלישים עצמם בצום בגלל מצבם הגופני הרגיש (שולחן ערוך אורח חיים תקנ, א; תקנד, ו).
וממתי צער או חולשה פוטרים מקיום הלכה? והרי כמעט בכל מצווה מדאורייתא או מדרבנן קיים איזשהו מרכיב של צער? הטעם לכך הוא שכל חיובם של הצומות הקלים בימינו יסודו בקבלה שקיבל על עצמו הציבור. הבבלי במסכת ראש השנה (יח, ע"ב) כותב שבשנים בהן אין שמד אך גם אין שלום, הצומות תלויים ברצון הציבור: ירצו– יתענו; לא ירצו– לא יתענו. עם ישראל בחר לאורך השנים לרצות להתענות, אלא שבאותה נשימה גם החליט להקל לעצמו בצומות הקטנים. לכן הוא קיבל להתחיל לצום רק מן הבוקר, לאסור את עצמו רק באכילה ושתייה וכן לפטור את כל המצטערים שמנינו מן הצום (ראו רמב"ן בספר תורת האדם; משנ"ב תקנ, ס"ק ב).
חשוב מאד להבין יסוד זה כאשר באים לפסוק בענייני הצומות הקטנים. בדרך כלל, כאשר אנו מדברים על פטור של אנשים ממצוות שונות, אנו יוצאים מנקודת הנחה שההלכה מחייבת את כולם, אלא שיש לה חריגים הנפטרים ממנו. כמובן שלפי תפיסה זו יש שאיפה לצמצמם את ההחרגה עד כמה שניתן, ולחזור אל החיוב הכללי. אך לפי היסוד שראינו, החיוב לצום בצומות הקטנים שונה לחלוטין. החיוב התבטל לחלוטין בזמן שאין שמד, והוא התחדש על ידי קבלת הציבור רק באופן ועל מי שהציבור קיבל על עצמו. ממילא, אין שום עניין לחייב מעוברות, מיניקות וחולים, להחמיר ולצום, גם אם אין הדבר כרוך בסכנת נפשות. מלכתחילה לא חל עליהם כל חיוב, ואל להם להחמיר בכך.
הדבר רלוונטי מאד לנשים לאחר לידה. בימים עברו, רוב ככל הנשים היניקו את ילדיהן לפחות עד גיל שנתיים. מכאן התפתחה ההלכה שיולדת פטורה מן הצומות הקלים כל כ"ד חודש מזמן הלידה. אך בימינו, נשים רבות מאד מפסיקות להניק עוד קודם לכן. האם הן יתחייבו בצומות הללו מרגע שהפסיקו להניק? הרב עובדיה יוסף טוען שלא (יחוה דעת א, ה; והשוו יביע אומר חלק י, אורח חיים לט):
" והגדרת מניקה נראה דלאו דוקא כשהיא מניקה בפועל, אלא… פטורה היא מלהתענות כל משך כ"ד חודש, אף על פי שפסקה מלהניק את בנה כעבור שנים או שלשה חדשים".
בתשובתו, הרב עובדיה מסתמך על האחרונים שפוטרים את היולדת מן הצומות כל כ"ד חודש לא משום ההנקה אלא לאור הנאמר בתלמוד (בבלי נידה ט, ע"א) שיולדת איבריה מתפרקים ואין נפשה חוזרת אליה עד כ"ד חודש. מבחינה זו, דומה דינה של כל אישה בתוך כ"ד חודש ללידה לחולים, למעוברות ולמיניקות, שגופם חלש, ועל כן הם פטורים מן הצום. באותה תשובה, הרב עובדיה כותב שלא רק שאותן נשים פטורות מן הצום אלא אף אסור להן להחמיר על עצמן ולהתענות. זאת משום שינויי הזמנים. בני האדם בימינו הפכו לעדינים ומפונקים יותר, ומשום כך גם חלשים יותר (ראו ערוך השולחן אורח חיים תקנד, ח).
העולה מכאן, שאין לחייב כלל נשים בתוך כ"ד חודש ללידה לצום את הצומות הקלים, ואין שום עניין להחמיר בדבר. מלכתחילה הציבור לא קיבל על עצמו את הצומות הקלים במקרים הללו, ולכן ראוי שהאישה בזמן הזה תשמור את הכוח לחיזוק גופה למען משפחתה וילדיה.
האם בכך הסתיים הפטור לנשים מן הצומות הקלים? מסתבר שלא. על כך ברשימה הבאה. (ויגש תשע"ח)