לתפוס את רגעי ההורות של החופש

"במקום ליזום ולצבור עם הילדים שעות איכות ברחתי לכל מיני עיסוקים, רק שיעזבו אותי בשקט. אז בסוף הם באמת עזבו… כל עוד יש לכם אפשרות לדבר עם הילדים שלכם – דברו איתם"

"נו", הוא אמר לי בחיוך כשהמתנו לתור לסרט בסינמה סיטי בירושלים:

"עוד מעט יסתיים הסיוט הזה של אוגוסט ונוכל לחזור לשפיות. אם רק יעשו לנו שביתה בתחילת שנה אני משתגע באופן רשמי".

"עד כדי כך?", שאלתי אותו. לא הכרתי אותו קודם והוא נראה לי עוד אחד מהאבות האלו שנשארו בבית עם הילדים שלהם ומנסים לג'נגל עד שהאשה תגיע.

"אל תראה אותי ככה", הוא הרצין פתאום פנים: "אני משתדל לעשות להם זמן איכות, אבל בחייאת, כמה אפשר? אז הם חורכים את המסך שעות על גבי שעות: אקסבוקס, נטפליקס, יוטיוב, הכול הולך. רק שלא יריבו ולא יאכלו אחד את השני".

האדם שעמד מאחורינו התקרב ואמר בטון מתנצל:

"תסלחו לי שאני מתערב לכם ככה בשיחה, אבל הייתי חייב להגיב:

רק שתדעו שהימים האלו שבהם אתם מרגישים שהילדים שלכם מטריפים אתכם בחופש יטוסו לכם הרבה יותר ממה שאתם חושבים ואז, יום אחד, תמצאו את עצמכם משתוקקים לדבר עם הילדים שלכם, להיפגש איתם. לדבר. לבלות. אבל נחשו מה? כבר לא יהיה להם זמן בשבילכם".

שאלתי אותו:

"מה, הילדים שלך כבר לא מדברים איתך היום?".

"מדברים, מדברים. בטח שמדברים. יותר נכון עושים טובה", ענה. "רק שכולם מאוד מאוד עסוקים. בן אחד שלי רופא, השני מנכ"ל של חברה מצליחה והבת בארצות הברית. אין להם זמן בשביל האבא המזדקן שלהם. ואני? הכי קרוב שאני יכול להגיע איתם זה כמו שאתה רואה – להיות שמרטף של הנכדים שלהם".

ואז, הוא הזדקף ואמר בארשת פנים רצינית:

"אבל, כשהייתי בגיל שלכם, הייתי חתיכת טמבל. במקום ליזום ולצבור איתם שעות איכות ברחתי לכל מיני עיסוקים, רק שיעזבו אותי בשקט. אז בסוף הם באמת עזבו… תקשיבו לי! כל עוד יש לכם כוח ואפשרות לדבר עם הילדים שלכם – דברו איתם. שבו בבית קפה. נצלו את הזמן שהם קטנים ואתם עדיין יכולים לבלות איתם כי מהר מאוד זה יעבור".

***

המשכנו לדרכנו כשהאדם החביב הזה הלך עם הנכדים שלו לסרט אחר.

מצאתי את עצמי מהרהר וחושב – ומה איתי? כמה זמן אני מקדיש לילדים שלי? כמה באמת נוח לי לתקוע אותם מול המסך שיש לנו בבית, משחקים שעות על גבי שעות בפיפא החדש שלהם, מרותקים למסך, לא רבים, לא צועקים, שומרים על השקט התעשייתי שאני כל כך משתוקק אליו.

והחופש? הוא ממשיך לנזול לי בין האצבעות ועוד יום עובר ועוד לא מצאתי את משאבי הנפש ללכת אליהם ולהגיד להם: 'חלאס עם המסכים. מספיק עם שריפת הזמן הזו. בואו נלך ונעשה משהו גדול ביחד. קמפינג, טיול שטח עם אוהלים, מה שבא לכם.

'רק תנו לי לנצל את הזמן הזה רגע לפני שאתם מתבגרים ופורשים כנפיים ושותים את העולם בקשית.

'תנו לי להרגיש שאתם נהנים מחברתי ואני בשבילכם האטרקציה הגדולה ביותר בעולם.

'תנו לי עוד קצת להסניף אתכם ולדעת ששום דבר בעולם הזה לא ישווה לתחושת האבהות שמתקיימת בי בגללכם'.

וברקע אני לא יכול שלא לחשוב על דמותו של האדם מהסינמה סיטי שכמו גוער ונוזף בי:

"תפסיק כבר לבלבל את המוח ולחשוב כל כך הרבה. פשוט תסגור כבר אירוע באיזה מקום, כל דבר, ולך איתם כבר! הזמן לא מחכה לאף אחד…".