הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)
את השבת האחרונה ביליתי בציריך שבשוויץ, עם קהילה יהודית שמצליחה למצוא את האיזון בין החיים בשוויץ לחיים בארץ, בין תורה לעבודה, בין היחיד לקהילה, בצורה מעוררת השראה המקדשת את שם ישראל ברבים. לאחר השבת המשכנו אני ומשפחתי לטיול באחד הכפרים בהרי שוויץ, בעיירה ידועה שרבים מהיהודים, בעיקר הדתיים, נוהגים לפקוד בימי הקיץ. המאפייה בעיירה הזאת נוהגת לאפות לחמים ולחמניות כשרים לנופשים היהודיים, וכשהיהודים עוזבים המאפייה מפסיקה לאפות לחמים כשרים. כשהגעתי למאפייה השבוע, ביקשתי לחמים כשרים. כמובן שהסתובבתי עם כיפה על ראשי. המוכרת האדיבה תהתה: "כל היהודים עזבו את העיירה ואתה רק מתחיל את החופשה, יש לכם חג מיוחד שמתחיל עכשיו?". בדיעבד הבנתי שהמוכרת הניחה שאני שייך לדת אחרת. בוודאי לא יהודי. זה החזיר אותי מיד למקרה אחר; לפני מספר שנים השתתפתי בכנס גדול באורלנדו. היו שם יהודים רבים שומרי שבת. היות ולא הייתה מעלית שבת הוחלט להושיב גוי שיפתח את המעלית בכל פעם שיגיעו האורחים היהודים של המלון. אני זוכר עד היום את הרגע בו התקרבתי למעלית, הגוי הביט בי בתדהמה ואני מצפה שיפתח לי. הגוי לא היה מספיק אינטליגנטי להבין שאני יהודי.
בשוויץ נתקלתי במשפחות, שעל פי המראה והמלבוש שלהן היה קשה לפספס שמדובר ביהודים, שעברו על כללי מקום האירוח. המקרים הללו הם בבחינת חילול ה', מהעבירות החמורות ביותר במסורת ישראל. אבל, מהו חילול ה' ומהו קידוש ה'? שאלתי את עצמי האם עצם העובדה שלא מזהים אותי מייד כיהודי היא יתרון או חסרון?
באתיופיה, להיות ישראל (המילה יהודי לא הייתה בשימוש) זו איננה זכות או חובה, זאת עובדה. המילה 'ישראל' היא צורת חיים מסוימת, התנהגות יום יומית. מי שאיננו מתנהג כישראל איננו ישראל.
העקרון המקובל במסורת הרבנית הוא 'ישראל אף על פי שחטא ישראל ו'בין כך ובין כך קרויים בנים". מקורו של הכלל בתלמוד, כשנדרשה פרשת חטאו של עכן במהלך כיבוש יריחו: "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם". כלומר, המקרא מציין שהתנהגותם אינה הולמת את השם 'ישראל'. בניגוד למגמת הכתוב המגנה את העם, מובאת בתלמוד דרשה המלמדת זכות על העם: "חטא ישראל- אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא- ישראל הוא. אמר רבי אבא: (בתרגום:) הדס שומר על שמו גם כאשר הוא מוקף סרפדים. הדס העומד בין סרפדים הדס שמו והדס קוראים לו". דרשה זו מודגמת באמצעות פתגם עממי, ולפיה, ממשיך העם לשאת את שמו 'ישראל' למרות שאינו ראוי לכך בהתנהגותו. זה שינוי בתפיסה. שהרי על פי התפיסה המקראית, אדם שאינו מתנהג כישראל אינו יכול לשאת את השם ישראל. הוא מחלל את שם ישראל. את עצמו.
יהודי אתיופיה ממשיכים בתפיסה מקראית זאת. התפיסה הזאת של חז"ל זרה להם ואינה מקובלת כלל במסורת של יהדות אתיופיה. אי אפשר להיקרא 'הדס' כאשר אדם מתנהג כמו סרפד- או שהאדם הוא סרפד או שהוא הדס. אמר לי פעם הרב יהודה ברנדס: "אי אפשר להיות מנוול ברשות התורה. או שאתה מנוול, או שאתה ברשות התורה". לכן, חילול ה' במסורת יהדות אתיופיה הוא מצב בו אדם הנתפש בעיני הצופה כמייצג במידת מה את השם 'ישראל', אבל מתנהג בסתירה לדרכי 'ישראל'. במסורת האתיופית, כמו במסורת המקראית, אדם יכול לאבד את השם 'ישראל' או לקבל אותו במידת התנהגותו המוסרית ובמידת דרך ארץ שלו. לכן, באתיופיה, המושג חילול ה' איננו מדויק. אדם אינו יכול לחלל את ה' או את ישראל, אלא את עצמו. לכן, הוא לא יכול יותר לשאת את השם 'ישראל'.
"אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו". מפרש הרש"ר הירש: "אבל טעם "האמרת" ו"האמריך" הוא: אתה גרמת שיאמרו (היינו – העולם, האנושות) על האלוקים שהוא יהיה לך לאלוקים, והוא סיבב ועשה שיאמרו עליך, שאתה עם סגולה. היינו קבלת עול מלכות שמים על ידי עם ישראל והבטחות ה' לישראל לא נשארו מעין הסכם פרטי-סודי בינם לבין עצמם, אלא הן גלויות וידועות לתבל ויושביה וחרותות על לבותיהם. מכאן ואילך ייקרא שם ה' – אלוקי ישראל וישראל שמו – עם ה'".
אסור לחלל את שם ישראל בעיני ישראל ואסור לחלל את שם ישראל גם בעיני הגויים, בכל מקום בעולם. כאמור, על פי המסורת של יהדות אתיופיה זהותו של האדם כיהודי (כישראל) איננה בחזות החיצונית אלא בהתנהגות. אומנותו של ישראל איננה רק בתורתו – אלא בעיקר בהתנהגותו.
(כי תבוא תשפ"ג)
