הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)יעקב נאלץ להתחתן עם שתי אחיות בשל תעלוליו של לבן חותנו. נישואיו עם לאה גרמו ליעקב תסכול, והוא מתבטא על כך בחריפות: "הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי". תחושת התסכול השפיעה על מערכת היחסים שבין לאה ליעקב, והכתוב מדגיש זאת בעת פקידתה: "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה…".
ואכן, מרגע פקידתה של לאה משתנה מערכת היחסים. תהליך זה מודגש בקריאת השמות לבנים. בהולדתו של ראובן נאמר: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן… רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי". לאה כמהה להעצמת הקשר, והיא מתפללת למציאות של אהבה במסגרת הזוגיות. בעת לידתו של שמעון היא חוזרת ואומרת: "כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי…". הולדתו של לוי גורמת לשינוי משמעותי, וניכר הדבר בקריאת שמו: "… וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי".
לאה משוכנעת שהולדתו של הבן השלישי תגרום למהפך בזוגיות. תחושת הבדידות תיעלם ובמקומה תבוא אהבה אמיתית, שתביא לשותפות מלאה בינה לבין יעקב. החזקוני מסביר שהולדתו של לוי יצרה שינוי במעורבות יעקב בגידול הילדים, וזו לשונו: "עד עכשיו הייתי מנהלת שני בני בשתי ידי. ועכשיו, שנולד לו בן שלישי יצטרך אישי לסייע לי לנהלם" [היד השלישית בגידול הילדים].
עד כה לאה גידלה את הילדים בכוחותיה היא. אולם, כעת היא זקוקה ליעקב בבית. יעקב נדרש לתמוך ולעזור בגידול הבנים. הרש"ר הירש מסביר שכוונתה של לאה באמירתה 'ילוה אישי' הייתה שכל אחד מבני הזוג יראה עצמו כלווה וכערב אמיתי לשותפות ההדדית. נקודה זו מובלטת בקריאת שמו של לוי. בעוד שמותיהם של ראובן שמעון ויהודה נקראו על ידי לאה – 'ותקרא שמו', הרי ששמו של לוי נקרא על ידי יעקב: 'על כן קרא שמו לוי'.
אמנם, במדרש נאמר שהקב"ה שלח את גבריאל שיקרא את שמו של לוי, ורבים מן הפרשנים ראו בכך סמל לבן שיוביל את ההנהגה הרוחנית של עם ישראל. אבל לפי פשוטו של מקרא, יעקב עצמו קורא את שמו של לוי. נתינת השם על ידי יעקב משקפת הסכמה מלאה של יעקב לבקשתה של לאה. מעתה הבין יעקב שצריך להיות מעורב יותר במתרחש בבית ולהיות שותף מלא בגידול הילדים. בתחילת הנישואין החל משבר קשה בין יעקב ללאה, אולם הולדת הילדים שינתה את המציאות.
תהליך הזוגיות שבין לאה ויעקב מלמד שמעורבות שני בני הזוג בחינוך ילדיהם מהדקת את הקשר הבין זוגי. שותפות זו היא ערבות ואחריות של כל אחד מהצדדים.
המלחמה גבתה מחיר כבד של הרוגים ונרצחים, פצועים וחטופים. אולם, גם רבים מאנשי המילואים ששבים לביתם בשלום מגלים שהתקופה הממושכת שנעדרו הייתה מאתגרת עבורם ועבור משפחתם. ועתה, האתגר של השיבה לשגרה מורכב מאוד. בן הזוג החוזר ממילואים זוכר את הבית כפי שהיה כשעזב. הוא מצפה לחזור לתפקידים המקוריים שלו ולדינמיקה שאותה הוא מכיר מהעבר. בת הזוג, לעומת זאת, נשארה בבית, המשיכה את החיים בסביבה הטבעית והמוכרת, תוך כדי שמילאה גם את תפקידי הבעל שבשגרה, ועתה עם שובו היא מצפה שהוא ייכנס "מתחת לאלונקה" ויישא בעול יחד איתה, אך ימשיך מהנקודה שבה היא נמצאת עם הבית, הילדים, העבודה ועוד, ולא מהנקודה שבה עזב את הבית והמשפחה לפני כמה חודשים.
הכמיהה של לאה בלידת לוי: "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" היא קריאה של אותן "לביאות" – נשות המילואים שמזמינות את בן זוגן לעבור ממציאות של מלחמה לשגרת החיים. סבלנות משני הצדדים יהיה בכוחה להעצים את הזוגיות ואת המשפחתיות בהמשך. זו הזדמנות להודות לנשים שלקחו על עצמן את העול המלא של הטיפול בבית, והתמודדו עם מתחים גדולים תקופה ממושכת.
