יעקב ספוקויני"בַּעֲשִׂירִי לַחֹדֶשׁ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל וְצָר עַל עִיר הַקֹּדֶשׁ וְנִקְרַב רַב הַחוֹבֵל. נָתַתִּי הַדֵש וְעֻנֵתִי בַּכֶבֶל וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי" (מתוך הסליחות לעשרה בטבת).
בכה' טבת תש"ה (1945) נערך כינוס של 50 רבנים בביתו של הרב יצחק הרצוג, הרב הראשי לישראל, ובו נידונה ההצעה לקבוע יום צום שיהיה יום זיכרון לדורות לשואה שפקדה את עם ישראל.
מועצת הרבנות הראשית התכנסה בי"ב בכסלו תש"ט והחליטה לאמץ את המלצת הרבנים, וקבעה כי יום עשרה בטבת יהיה יום הקדיש הכללי. קדיש על כל הנרצחים – ידועים ואלמונים ומי שלא נודעו יום ומקום מותם. הרב איסר יהודה אונטרמן (ממנהיגי תנועת המזרחי ולימים רבה הראשי השלישי של מדינת ישראל) כתב כי הסיבה העיקרית להחלטה היא כי יום זה מציין את תחילת החורבן הראשון, ולכן מתאים לקבוע בו את הזיכרון לחורבן האחרון.
השבוע לפני 81 שנים קבע אבא קובנר בגטו וילנה באופן נחרץ: "פונאר איננה אפיזודה (אירוע מקרי), זוהי שיטה מחושבת היטב. היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה… אל נא נלך כצאן לטבח! נכון, חלשים אנחנו וחסרי מגן, אולם התשובה היחידה לאויב היא התנגדות! אחים, מוטב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד מרצחים. להתגונן עד הנשימה האחרונה" (וילנה, 1.1.42).
יום זה מציין את תחילת החורבן הראשון, ולכן מתאים לקבוע בו את הזיכרון לחורבן האחרון
לקובנר וחבריו הגיעו עדויות מזעזעות על רצח אלפי יהודים באתר פונאר ליד וילנה, בידי יחידות הרצח הניידות של האס.אס (איינזצגרופן). בחושיהם הבריאים הבינו אנשי המחתרת בגטו כי מדובר בשיטה ולא במקרה.
על אחת העדויות הללו מספר מרק דבורזצקי: "ברחתי מפונאר, אמרה האישה. – ממחנה פונאר? – לא, אין מחנה בפונאר. שם ממיתים ביריות את כל היהודים… להאמין או לא? האמת היא זו, או הזיית דמיון חולני? כה התרוצצו הרהורים במוחי, אני מסיר את התחבושת מעל פצעה. זרועה נקובה מכדור. בפצע זוחלים נמלי יער. ראיתי לנגד עיניי את האמת של פונאר. ניקיתי את פצעה, חבשתיו ושלחתיה אל בית החולים היהודי… יצאתי מביתי שליד השוק הנוברוגודי והתחלתי קורא אליי יהודים. אמרתי להם: יהודים, לא מחנה עבודה הוא פונאר. בפונאר ממיתים ביריות את כל היהודים! אבל איש לא האמין לדבריי… דוקטור, הם אמרו לי, אף אתה מעורר בהלות? במקום לנחמנו ולעודד את רוחנו, הנך בא לספר לנו מעשיות אימים כאלה על פונאר?" ('ירושלים דליטא במרי ובשואה' עמ' 39-41).
עדות דומה העידה רבקה יוסלבסקה במשפט אייכמן: "הפניתי את ראשי והוא שאל אותי: במי לירות ראשונה – בך או בבתך? לא עניתי דבר. הרגשתי איך שהבת נקרעת מעליי, הרגשתי את זעקתה האחרונה ושמעתי כיצד היא נורתה. אחר כך פנה אליי. הפניתי את ראשי. הוא תפס בשערותיי וביקש לירות בי. נשארתי עומדת. שמעתי ירייה, אך נשארתי עומדת. הוא סחב אותי בחזרה. החל לטעון שוב את האקדח, סובב אותי, ירה ונפלתי.
נפלתי לבור ולא הרגשתי דבר. הרגשתי שאני מרגישה איזה כובד, איזה משקל עליי. חשבתי שאני מתה. אבל בכל זאת, עם כל מותי אני מרגישה משהו. הרגשתי שאני נחנקת כי נפלו עליי אנשים. הרגשתי שאני טובעת. התחלתי מתנועעת. הרגשתי שאני יכולה לנוע, שאני חיה. אני נחנקת. אני שומעת את היריות, עוד אדם נופל. נאבקתי ונאבקתי שלא אחנק. לא היו לי כוחות. והנה פתאום אני מרגישה שבכל זאת אני עולה ומתרוממת מעל לאחרים. אני רואה אנשים סוחבים, נושכים, שורטים, מושכים אותי למטה. בכל זאת אני בשארית כוחותיי, עולה כלפי מעלה. עליתי ולא הכרתי דבר. אנשים רבים היו מוטלים ושכובים. לא הכרתי דבר… קולות אימה, קולות נוראים. ילדים זועקים: אבא, אמא!"
בהמשך סיפרה שהגרמנים עזבו את המקום והיא נשארה שם שלושה ימים ושלושה לילות, לא לפני ששאלה את נפשה למות. בכל זאת, אזרה כוחות וחזרה אל חבריה בגטו.
למרבה הצער, למרות העדויות הקשות, רבים מהיהודים לא האמינו כי מדובר במוות שיטתי. כשהתקבלו הידיעות בוורשה, אמרו "אין זו כי אם קפריזה של השלטונות המקומיים… אצלנו לא יכול לקרות כדבר הזה!" ('מאבק בנתיב הייסורים' עמ' 89). גורל אחד פקד אותם, ועליהם אנו אומרים קדיש בעשרה בטבת.
נודה לבורא עולם שזכינו לחיות בדור התקומה ונתפלל שיתקיימו בנו דברי הנביא זכריה (ח, יט):
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
Yaakovspok1@gmail.com
