הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)הרוח הישראלית שהתגלתה וממשיכה להתגלות בכל יום היא מפעימה ומעוררת השתאות. רוח גבורה והקרבה לצד אובדן וכאב גדול שאין מנשוא. זאת הרוח מימי בראשית שמתעוררת ברגעים מסוימים של ההיסטוריה. אבל מה שמסמל יותר מכל את השנה הזאת היא תנועת התנודתיות.
את ספר תהילים נהגו הצדיקים באתיופיה לקרוא בכל יום ואף לסיימו בכל יום. סבי זצ"ל נהג לקרוא במזמורי דוד בכל בוקר. מה כל כך מיוחד בספר הזה? חשבתי לעצמי, שדוד המלך מתאר יפה את מה שאני חווה באופן אישי ונראה לי שהרבה חווים את החוויה הזאת, שכן זה משהו יסודי בקיום האנושי בנורמה ועל אחת כמה וכמה בעידן של מלחמה. דוד המלך מצליח לשלב אמונה עמוקה עם רגעי ספק ותחושת נטישה.
מצד אחד, דוד מבטא אמונה חזקה בתחושת נוכחותו של א-לוהים, כפי שניכר בפסוק "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהילים טז, ח), שבו דוד מדגיש את קרבת הא-ל כעוגן תמידי בחייו; מצד שני, במצבי מצוקה דוד מתייסר בתחושת ריחוק ואפילו עזיבה, כמו במילים "א-לי, א-לי, למה עזבתני" (תהילים כב, ב), שמבטאות תחושת בדידות נוקבת.
חשבתי לעצמי שלא בכדי יהודי אתיופיה נהגו לקרוא בספר תהילים בכל יום ולסיימו. כי הספר הזה מצליח לתאר בצורה מדויקת את הקשר הדינמי שבין המאמין לקב"ה. זה משהו מאוד אנושי. לכן נראה לי שיש במסורת המקראית כפי שנשתמרה אצל יהדי אתיופיה כדי להעניק לנו מזור וכלים איך להתמודד ברגעי המשבר הללו. להמשיך ללכת ולא לעצור לרגע. להתחבר לתחושות החיפוש, השבר והשאיפה לעוגן של קביעות. השאיפה לעוגן של קביעות היא ההבנה שאין דבר כזה קביעות. את ההבנה העמוקה הזאת כלפי החיים, יהודי אתיופיה קיבעו בשמירת ראש החודש כיום חג לכל דבר ועניין.
יהודי אתיופיה מציינים את ראש החודש כיום של חג. החשוב מכל ראשי החודשים הוא ראש חודש ניסן, אשר קשור לתאריך יציאת מצרים. ראש חודש הוא יום שמחה, יום חגיגי, ואין עושים בו מלאכה מחוץ לכפר. כן יורדים לנהר לרחוץ ולטבול. ביום עצמו מתפללים תפילות מיוחדות בבתי הכנסת וסועדים סעודות חגיגיות. אין קהילה שמדגישה את קדושתו של ראש חודש כיהודי אתיופיה.
בתקופת המקרא ציינו את ראש החודש בהקרבת קורבנות ובתקיעה בחצוצרות. בימי בית ראשון נהגו לעלות לרגל לבית המקדש כדי להקריב בו קורבנות, ושער החצר הפנימית נפתח במיוחד להמון העם שבא להשתחוות בפתחו. ביום זה נהגו להתכנס אצל הנביא כדי לשמוע את דבר ה׳ ושבתו בו ממלאכה. משחרב בית המקדש, התקינו חכמים את תפילת המוסף במקום הקורבן המיוחד, אולם לא נהגו בו איסור מלאכה, מלבד הנשים שנהגו לא לעשות מלאכה. לפי זה משתמע שמנהג בית ישראל משקף מנהג מקראי קדום, טרום תלמודי.
מה כל כך מיוחד בראש חודש? מה הקשר בין הסעודה המשפחתית שהתקיימה מדי חודש למהותו של ראש החודש? בגמרא מסופר על כך שבעת בריאת העולם השמש והירח נבראו באותו גודל. הירח פנה לקב"ה וטען שאין אפשרות לשני "מלכים" למשול ביחד. בתגובה, ציווה הקב"ה שהירח יקטן. הירח התלונן, ולכן ה' נתן לו פיצוי – הוא ישלוט בלילה ויהיה לו תפקיד חשוב, וגם הוא יקבל זמן מיוחד משלו עם ישראל, בקידוש הלבנה.
סיפור זה מעלה מספר תובנות על הקיום האנושי. הירח מייצג את תכונת הענווה בכך שהוא קטן לעומת השמש. יש בכך רעיון של קבלה, גם במצבי הקטנה ואובדן. אבל גם היכולת להשתנות ולהתחדש: הירח, שמתהווה ומחזורו אינו קבוע, משמש סמל למצב הארעי בעולם שבו הדברים מתמעטים אך בסופו של דבר מתחדשים ומתחזקים מחדש. כלומר, ראש חודש הוא סמל הארעיות. המסורת המקראית מכירה בכך שהחיים הם זמניים ומשתנים, ולכן יש צורך למצוא משמעות גם בזמנים של תהליך ירידה או נסיגה, כי תמיד יש תקווה להתחדשות, בדומה למחזור הירח.
חלק מהתמודדות של המצב האמוני והאנושי הזה הוא שהאדם אינו לבד. יש חיבוק, יש דאגה, יש אכפתיות, יש עזרה ותמיכה, יש משפחה. זה סוד הסעודה המשפחתית אשר התקיימה בתקופת המקרא בכל ראש חודש. החיבוק המשפחתי הזה גורם לנו להרפות ממה שקרה, ומצד שני להתגבר, לקום ולהתרומם ולהמשיך את החיים.
לכן, בעקבות הצעתו של ד"ר חיים פרי, איש חינוך, פעיל חברתי והוגה דעות, בקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה שבקריה האקדמית אונו, החלטנו להחזיר עטרה ליושנה ולהציע להחזיר לעם בישראל, יהודים ושאינם יהודים, את סוד הסעודות המשפחתיות מתקופת המקרא. סעודה משפחתית זו יש בכוחה לעטוף את האדם בתקווה. תקווה שמאפשרת למחות את הדמעות, לקום, להמשיך לצעוד ולחייך.
