מערכת שבתוןמרדכי (מוטי) מרמורשטיין
כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל
מיום שיצאו לוחמינו להשיב נקם לצרינו ולנקום את דמם השפוך של קהילות הקודש ולוחמי צבא הגנה לישראל שמסרו נפשם על קדושת ה', מרחפת בחלל מילת הקסם "אחדות". היא נשמעת כמו "קול זעקה עף גבוה", כמו מנגינה העולה מסמטאות עזה וממנהרותיה, פורצת משפתותיהם של לוחמי גבעתי וגולני, נח"ל וצנחנים, טנקיסטים וטייסים, לוחמי הנדסה ותותחנים.
הקולות והתמונות של השנה שקדמה למלחמה, קולות ותמונות של שנאה ומלחמת אחים, חרתו צלקות עמוקות בנפשה של החברה הישראלית, צלקות שלא הגלידו בטרם התרגשה עלינו המלחמה. והנפש הישראלית יודעת היטב: חלק של ממש יש למלחמת האחים הזו בפריצת המלחמה.
אויבינו פירשו את מלחמת האחים כתחילת תהליך התפוררותה של החברה הישראלית. אולם, מן המלחמה, כמו עוף החול העולה מן העפר, צמחה ועלתה חברה ישראלית ששורשיה העמוקים חזקים בהרבה מן הענפים שחישבו להישבר וליפול ארצה בגלל רוחות של שנאה.
חיילי צה"ל מכל גווני החברה הישראלית, אף צבע לא נעדר, לחמו כתף אל כתף, כמו אחים שיצאו מרחם אחד, ולא נודע כי הייתה פה מלחמת אחים.
הלוחמים הללו, הם ששרים את שירת האחדות, הם שנושאים את בשורתה.
הימים שאחרי הניצחון, בוא יבואו. אבל אז יגלו הלוחמים ש"מיטוט חמאס" הוא כנראה משימה יותר קלה מהשגת ה"אחדות".
הנפש הישראלית המבקשת את האחדות יודעת היטב כי בלעדיה אורבת לנו מלחמת אחים שאחריתה מי ישורנה. אבל טבעה השני של הנפש הישראלית הוא לשעוט אל הפילוג, הפירוד ומלחמת האחים.
הריב בין חלקי החברה הישראלית הוא קשה מכדי שסיסמה יפה כמו "אחדות" תוכל לפותרו. שני המחנות האידיאולוגיים נאבקים על דמותה של מדינת ישראל, ויותר מזה, על זהות החברה הישראלית. לרוע המזל, הפער בין עולם הערכים של המחנות הוא כה עמוק עד כי יכולתם לחיות יחד תחת חוקה אחת, היא קשה עד בלתי אפשרית. החברה החילונית נושאת ערכים של אוניברסליות, ליברליזם, פרוגרסיביות, חברה שערכי המערב הם נר לרגליה. החברה הציונית-דתית נאמנה גם היא לערכי הליברליזם המערבי, אך היא נאמנה גם לערכי היסוד של היהדות, וככזו מתנגשת לעיתים עם ערכי המערב.
כדי להתגבר על הקושי הזה, נדרשים דמיון ויצירתיות, מוטיבציה חזקה העולה על יצר הפילוג ונכונות לוויתורים אידיאולוגיים.
רמת החיים בישראל עלתה בעשרות השנים האחרונות בשיעורים בלתי נתפסים. ישראל תפסה מקום של כבוד במשפחת העמים, הישראלים הציפו את כדור הארץ בטיוליהם ובעסקיהם, והתחושה כי הסתיימה לה התקופה "הציונית" הלכה ופשתה בקרב האינטליגנציה החילונית. ישראל שגתה באשליית השקט (ע"ע קונספציה). "ישראל כבר אינה חיה למען העבר אלא למען החיים עצמם, וזו תמצית החלום הציוני" – כתב ההיסטוריון תום שגב בספרו "הציונים החדשים". החלה התקופה הפוסט-ציונית.
הציונות היא זו שאיחדה את שורות הציונות החילונית, והציונות הדתית הייתה אמורה לגשר בין עולם הערכים היהודי לבין עולם הערכים הליברלי. משנשבר הגשר הזה והחלה התקופה הפוסט-ציונית, החלה ההסתערות החילונית להגשמת מאווייה הליברליים והפרוגרסיביים, ולהכרעת המאבק על זהותה של מדינת ישראל.
שנת תשפ"ג הביאה את ההתנגשות הבלתי נמנעת לשיא. המחנה החילוני ליברלי שבר את הכלים. האויב זיהה את ההתפוררות.
אבל בתחילת תשפ"ד נטרפו הקלפים. המלחמה הנוראה שהתרגשה עלינו לא הותירה אבן אידיאולוגית אחת על תילה. מתוך הזוועה והאימה, מתוך האש והכאב, קמה, עלתה וגם ניצבה ישראליות עמוקה, ישראליות שכל כך התגעגענו אליה, ישראליות שאינה מבחינה בין הישראלים, ישראליות של ערבות הדדית, של אהבה, ישראל של פחות נחרצות בתפיסות עולם. זו הישראליות שממנה צמחה הקריאה לאחדות.
האם יש בכוחה של הישראליות הזו כדי להתגבר על יצר הפילוג והשנאה גם בסתם יום של חול?
הימים שאחרי הניצחון, בוא יבואו. אבל אז יגלו הלוחמים שמיטוט חמאס הוא כנראה משימה יותר קלה מהשגת אחדות
המפתח להשגת האחדות הוא בוויתור של שני המחנות להכריע בסוגיית הזהות, ובמתן אפשרות לשתי הזהויות להתקיים זו בצד זו בלא שזהות אחת תהווה איום על השנייה. עוד לפני זה, על שני המחנות להכיר זה בתרבותו של זה כתרבות לגיטימית ובעלת ערך. על הציונות הדתית לחדול ממחשבתה שהיא זאת המוארת ועליה להאיר את שמי תל אביב החילוניים. על המחנה החילוני לאמץ את תפיסת הליברליזם המתקדם שאינו כופה את ליברליותו על תרבויות אחרות.
החברה הישראלית בתיקו. אסור להכריע זה את זה.
המלחמה הנוכחית פקחה את עינינו לדעת כי מלחמת הקוממיות רחוקה מלהסתיים, וכי המחשבה שה"ציונות" סיימה את תפקידה ההיסטורי לא הייתה אלא אשליה.
ישראל מיטלטלת בין שני קטבים: בקוטב האחד ישראל היא פנומן של פריחה, שגשוג ואושר; ובקוטב השני ישראל היא מדינה במצור שאיום קיומי מרחף עליה. קיומה תלוי באחדותה. המפתח לאחדות טמון בשיבה ל"ציונות", בהקמתו מחדש של הגשר בין יהדות לבין חילוניות ליברלית.
מחירו של חוסר אחדות יקר מכדי שנוותר עליה לטובת הכרעה אידיאולוגית זו או אחרת. אין לנו ארץ אחרת.
ציון ב"ציונות" תיפדה ושביה ב"אחדות".
