הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)כיצד התיאולוגיה של יהדות אתיופיה מבינה את מהותו של עמלק, ומה הופך אותו לדמות כה שנואה על הא-ל? חז"ל קבעו כי "כל עוד עמלק קיים, אין כיסאו של א-לוהים שלם", מה שמעיד על כך שעמלק מייצג אנטי-א-לוהות מוחלטת. שאלה נוספת היא מדוע א-לוהים בעצמו אינו משמיד את עמלק, אלא מטיל את המשימה על בני ישראל.
תפיסת הא-לוהות בתיאולוגיה האתיופית, הרואה את הא-ל ככולל אף את הרוע, מעלה את השאלה: אם עמלק עצמו הוא חלק מהתוכנית הא-לוהית, אז כיצד ניתן להסביר את קיומו בתוך העולם הא-לוהי? כהין (הקס) מנטסנוט אלי וונדה הסביר: "העולם מתנהל על פי חוקים שמאפשרים את קיומו, למרות היותו בלתי מושלם. בתוכו יש מלחמות, תככים ומאבקים – כולם חלק מעשי הא-ל. אך בתוך הכאוס הזה, יש גבולות שאסור לחצות. בני אדם, גם במצבי עימות, מכילים חסד ורחמים. עמלק, לעומת זאת, מייצג רוע מוחלט – הוא נעדר רחמים לחלוטין, ולכן מלחמתו היא לשם ההרס עצמו, ללא כל תכלית קיומית כמו הגנה או הישרדות".
מדוע א-לוהים לא משמיד בעצמו את עמלק? בתשובה, הקס השווה את עמלק לבן סורר במשפחה: "כשם שהורים לא הורגים את ילדם, אך מבינים שאינו יכול להיות חלק מהמשפחה אם הוא מסכן את קיומה, כך א-לוהים אינו משמיד בעצמו את עמלק, אלא מטיל את המשימה על בני ישראל".
בני ישראל מאמינים שהכל הוא עולמו של א-לוהים ורחמיו על כל מעשיו. ובכל זאת, רחמיו של שאול על אגג מדגימים כיצד רחמים בלתי מבוקרים עלולים לערער את הצדק הא-לוהי. שאול ניסה להתעלות מעל התפקיד האנושי ולנהוג כריבון עליון, אך בכך שגה, שכן רחמים שאינם מגובים בצדק מוסרי יכולים להוביל לחורבן מוסרי. לדברי הקס, עמלק אינו אויב רגיל, אלא ישות המאיימת על האיזון המוסרי של העולם. מכאן ניתן להבין את מעשהו של שמואל, שהרג את אגג מלך עמלק מתוך עקרון הצדק הא-לוהי: כשם שעמלק פגע בתינוקות ובילדים ללא רחמים, כך נגזר עליו עונש דומה. שמואל לא ראה בכך פעולה של אכזריות, אלא של צדק והכרח מוסרי.
הרב ראובן טל יאסו הוסיף ממד היסטורי ותיאולוגי נוסף: "עמלק הוא בן אליפז, נכדו של עשיו ונכדו של אברהם, אך נטע זר במשפחה. קשה לזהות אותו כאויב, שכן הוא חלק ממשפחת העמים, אך הוא אויב מסוכן – מסוגל לאנוס, להרוג, להשמיד ולמכור לעבדות. מטרתו הייתה למנוע מעם ישראל להגיע לארץ ישראל ולכונן אוטונומיה". לדבריו, הקב"ה העמיד בפני עם ישראל ברירה: להישאר עם מוחלש הנתון למרות כוחות הרשע, או לקחת את גורלו בידיו ולהילחם בעמלק. "הקב"ה מציב בפנינו את המציאות כפי שהיא – יש רע בעולם, והוא אחראי עליו. עמלק אינו רק אויב פיזי אלא אידיאולוגיה של רוע מוחלט, ולכן יש להילחם בו ולהשמידו כעם וכישות רעיונית ולא כיחידים".
הרב יאסו יוצא כנגד התפיסה הרואה ברע היעדר טוב בלבד, וקובע שעל פי התפיסה המקראית הרע אינו היעדר טוב – הוא מציאות מוחשית ומי שאחראי עליו הוא הקב"ה. לדבריו, אם הרוע אינו ממשי, כי אז גם טומאה אינה ממשית, אלא רק היעדר טהרה. "זוהי תפיסה קתולית חילונית מסוכנת המבקשת לראות את הרוע כמשהו יחסי בלבד, המביאה למציאות 'להפנות את הלחי השנייה'. זה מצב אשלייתי, המתעלם מהרוע כרוע גמור וממשי. במקרא וביהדות אתיופיה הרוע הוא כוח קיים, מוחשי, שיש להיאבק בו מלחמת חורמה. זאת הסיבה שהתפיסה המקראית האתיופית אינה יכולה לקבל את האמירה "קורבנות השלום", שכן זאת תפיסה שאינה מקראית. אולם, היא כן מוכנה לקבל שישנם "קורבנות החירות" – מציאות שבה יש להילחם ולשלם מחיר עבור עצמאות וצדק. התורה מכירה בכך שלעיתים החירות דורשת עימות ישיר עם הרוע, והנכונות להיאבק בו היא חיונית לשמירה על קיומו של עם ישראל. זוהי הבנה משובשת ולא נכונה למצוות 'ואהבת לרעך כמוך'.
הדיון בעמלק דרך התיאולוגיה של יהדות אתיופיה משמש גם מראה לחברה המודרנית – עד כמה יש להציב גבולות ברורים לרוע, וכיצד ניתן לאזן בין רחמים לצדק. במציאות שבה קיים בלבול בין מוסריות לחולשה, שאלת ההתמודדות עם "הרוע המוחלט" נותרת רלוונטית. היכן עובר הגבול בין חמלה הכרחית לבין סכנה מוסרית? האם רחמים בלתי מבוקרים עלולים לערער את הסדר החברתי? עמלק מסמל את היעדר כל תכלית מוסרית או ערכית, ולכן חובתו של האדם היא להבחין מתי יש להפעיל צדק חסר פשרות, ומתי יש לאפשר לרחמים להכתיב את ההתנהלות. ליצור איזון בין חוקי המוסר לבין הכורח להגן על הקיום מפני כוחות המאיימים עליו. חברה כמו יהדות אתיופיה, המאמינה כי יצר לב האדם טוב מטבעו, דורשת מאיתנו שברגע שמזהים רוע, יש להילחם בו מלחמת חורמה.
