סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח 30 יום. האם חיילים שעתידים לשהות בבתי אויב בשטח רצועת עזה בחג הפסח מחויבים בבדיקת חמץ?
תשובה:
במשנה הראשונה במסכת פסחים שנינו: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר".
נחלקו ראשונים האם בדיקת החמץ נחוצה מדאורייתא או מדרבנן. אם חיוב בדיקת חמץ מדרבנן, הרי שעניינה הוא סייג וגדר שמא ייכשל אדם באיסורי התורה החמורים הכרוכים בחמץ. אם חיוב בדיקת חמץ מדאורייתא, הרי שהבדיקה מהווה חלק בלתי נפרד מביעור החמץ ומקיום מצות עשה של "תשביתו שאור מבתיכם".
מפורש בפוסקים, שחובת בדיקת חמץ בברכה הוטלה דווקא על הבית, ובלשונו של בעל טורי-זהב (סימן תל"ו ס"ק ז'): "שמצוות בדיקה אינה חובת הגוף, אלא אם יש לו בית אז הוא מחויב לקיים מצות הבדיקה". אמנם, רבים מטעמי הבדיקה נוהגים גם ביחס למקומות שאינם בית, כמו תיקים, כלי רכב וכו', ועל כן להלכה נדרש לבדוק גם בהם חמץ, ואף על פי כן עיקר החיוב לבדוק בברכה ולאור הנר הוא דווקא בבית.
לאור סוגיית "שוכר ומשכיר" במסכת פסחים (דף ד'), התלבטו הפוסקים הראשונים והאחרונים האם נדרשת בעלות גמורה על הבית כדי להתחייב בבדיקת חמץ. הפוסקים עסקו בדוגמאות שונות ומגוונות בהקשר זה, כגון: ילדים המתארחים בבית הוריהם, אורחים בבתי מלון, תלמידים ותלמידות המתגוררים בפנימייה, מאושפזים בבתי חולים ועוד. ביחס לכל הדוגמאות הללו, השאלה ההלכתית המרכזית היא האם מוטלת חובת בדיקת חמץ על מי שרשאי להשתמש במקום בפועל, או שמא חובת הבדיקה מוטלת רק על מי שיש לו בעלות גמורה.
פוסקי הזמן עסקו בהרחבה גם במעמדם של חיילי צה"ל בחדריהם ובמשרדיהם. ברור ומוסכם, כי לחיילי צה"ל אין בעלות על החדרים, ואין להם זכות קניינית בהם. אפילו קצין בכיר שיש לו חדר מגורים פרטי, לא נחשב "בעלים", שכן מדובר על ממון ציבור השייך לצה"ל ולמדינת ישראל. עם זאת, החיילים רשאים להשתמש בחדרים שניתנו להם, אלא שגם כאן השימוש מוגבל, והוא נדרש להתבצע בהתאם לכלל הפקודות וההוראות המחייבות. זאת ועוד, הממונים על כך רשאים להעביר את החיילים מחדר לחדר, בהתאם לצורכי המערכת.
לעומת זאת, יש מקום לומר שדווקא משום שהבעלות היא ציבורית, הרי שכל אזרח במדינת ישראל שהדבר באפשרותו, חייב לבדוק שהמקום אכן נקי מחמץ לקראת הפסח.
הלכה למעשה, הכריעה הרבנות הצבאית בספר "תורת המחנה" שחיילים ומפקדים בצה"ל מחוייבים לבדוק את חדריהם ומשרדיהם אור לי"ד בניסן לאור הנר, ואולם היות שיש ספקות רבים בדבר – יבדקו חמץ בלי ברכה. אמנם, היות שלדעת כמה מפוסקי הזמן, ניתן לבדוק בברכה – הנוהג לבדוק ולברך יש לו אילן גדול להיתלות בו, ובעיקר אם מדובר על קצין או מפקד שהינו בעל האחריות והסמכות על מקום מגוריו, ולא מצוי שמעבירים אותו ממקום למקום בעל כרחו.
אמנם, כאשר מדובר על חיילים השוהים בבתי אויב – הדין שונה. בדרך כלל, המגורים במקום הם מגורים זמנים וארעיים, וברור שלא מוטלת אחריות על השוהים בבית לבדוק בו חמץ. לפיכך, בקובץ "הלכה כסידרה" לפסח במהדורת חרבות ברזל, הכרענו שחיילים השוהים בבתי אויב אינם חייבים בבדיקת חמץ, ויסתפקו בבדיקה של ציודם האישי בליל י"ד בניסן, ובלי ברכה. בד בבד, אם שוהים בבית בקביעות למשך זמן משמעותי, ואף משתמשים מדי פעם במוצרי המזון שמצאו בבית, ראוי שיבדקו בו חמץ, אלא שגם במצב כזה הבדיקה תהיה בלא ברכה, משום שחסרה כאן אותה מידת בעלות ושייכות שעומדת בלב תקנת בדיקת חמץ ומחייבת לברך על הבדיקה.
