סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלות:
כוח צבאי נכנס לבית ברצועת עזה, ומצא שהבית ממולכד. צוות של חיל ההנדסה פעל במהירות ונטרל את מטעני החבלה, כך שאיש לא נפגע. האם מי ששהה בבית יברך ברכת הגומל? כוח צבאי בפעילות ביהודה ושומרון זיהה רכב חשוד, והחליט להימנע מלהתקרב אליו ולשלוח למקום רכב הנדסי כבד (D9). הרכב החשוד אכן התפוצץ בעוצמה, אך איש לא נפגע. האם הכוח שזיהה את הרכב יברך הגומל?
תשובה:
אף שהשאלות דומות זו לזו, השבנו במקרה הראשון לברך הגומל, ובמקרה השני לא לברך. ההבדל בין המקרים קשור לשאלה מרתקת ביחס לברכת הגומל.
הגמרא במסכת ברכות (דף נ"ד) מונה ארבעה מצבים שבהם מברכים הגומל: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שהתרפא והיוצא מבית האסורים. הראשונים נחלקו האם הברכה נתקנה דווקא על ארבעת המצבים הללו, או שמא חובה לברך גם על הצלה ממצבי סכנה אחרים. השולחן ערוך (אורח חיים, רי"ט ט') הזכיר את שתי הדעות והכריע שטוב לברך בלי שם ומלכות. לעומת זאת, המנהג המקובל בין יוצאי אשכנז, וכך נהגו גם יוצאי תימן, לברך על כל הצלה מסכנה, כמבואר בהרחבה בספר תורת המחנה (כרך א', פרק כ"ג תשובות א'-ב').
אלא, שהשאלות שבפנינו קשורות למחלוקת אחרת בין הפוסקים הנוגעת לברכת הגומל. הגמרא במסכת ברכות (שם) עוסקת בחובה לברך את ברכת "שעשה לי נס במקום הזה", ומספרת על כמה מן החכמים שניצלו מסכנות באופן על טבעי: מי שהלך במדבר ללא מים, והקדוש ברוך הוא עשה נס ונבקע עבורו מעיין; או מי שהותקף על ידי בעל חיים מסוכן, ובדרך נס התמוטט קיר של בית סמוך והוא הצליח להימלט לתוך הבית. לאור הסיפורים הללו שבגמרא, נחלקו הראשונים האם ברכת "שעשה לי נס" מחויבת דווקא במי שאכן ניצל "בדרך נס שהוא יוצא ממנהג העולם", או שמא גם על הצלה בדרך הטבע – מברכים. גם כאן, הזכיר השולחן ערוך (אורח חיים, רי"ח ט') את שתי הדעות, וכתב שעל נס בדרך הטבע ראוי לברך בלי הזכרת שם ומלכות.
הפוסקים האחרונים דנו בהרחבה ביחס בין שתי ההלכות: זו העוסקת בברכת "שעשה לי נס", וזו העוסקת בברכת "הגומל". לאמור – אף למברכים הגומל על כל הצלה מסכנה, ולא רק בארבעת המצבים המפורשים בגמרא, האם הכוונה שמברכים גם על הצלה בדרך הטבע, או שמא רק על הצלה ניסית. המשנה ברורה (סימן רי"ח ס"ק ל"ט) הכריע לברך על כל הצלה מסכנה והדגיש "דלא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור".
אם כן, לוחמים שנכנסו לבית ממולכד, והצליחו במהירות ובתעוזה לנטרל את הסכנה – מחויבים לברך ברכת הגומל. כך דינו של מי שחווה בסמוך אליו פגיעת ירי תלול-מסלול, או שהשתתף בקרב וניצל ממנו, שחייב לברך הגומל, גם אם ההצלה הייתה בדרך הטבע.
בעניין השאלה השנייה שנשאלה לעיל, ציטטו רבים מן הפוסקים האחרונים את דבריו של המהר"ל מפראג (נתיבות עולם, נתיב העבודה פרק י"ג), שהסביר: "ועתה יש בני אדם שכאשר זרקו אבן עליו ולא הגיעו האבן מברכין גומל חסדים טובים, וכל זה מנהג של עמי הארץ כי אף אם רדפו אחריו בחרב ונמלט אין זה מן הארבעה אשר צריכים להודות". כלומר, לדעת המהר"ל חיוב ברכת הגומל הוא רק למי שחווה את הסכנה בפועל. מי שניצל מראש מן ההגעה למקום הסכנה – אינו מברך הגומל.
כמובן, קשה להגדיר באופן ברור וחד משמעי מהי מציאות שבה כבר הייתה סכנה וניצל ממנה – שמברך; ומהי מציאות שבה ניצל מראש בכך שלא הגיע למקום הסכנה – שאינו מברך. בספר "פסקי תשובות" (סימן רי"ח אות י') מנה לא פחות משבעה חילוקים שונים – ודקים מאוד – בין המצבים שונים. הלכה למעשה סיכמנו בספר תורת המחנה (פרק כ"ג תשובה ח') כך: "למנהג האשכנזים יש לברך 'הגומל' על כל סכנה שניצל ממנה, ברם כתבו האחרונים שכל זאת במידה ואכן היה במקום סכנה, אך אם כלל לא הגיע למקום הסכנה, כגון שהיה אמור להגיע ליעד מסוים ובחסדי שמים נמנע ממנו מלהגיע לשם, או שהיה במקום הסכנה ובחסדי שמים יצא משם קודם האירוע, ויש שהורו שבכלל זה אף אם נפלט כדור בסמוך לו ולא פגע בו, אינו מברך 'הגומל', אלא יכוון בברכות השחר בברכת 'הגומל חסדים טובים' או בתפילה כשאומר 'מודים אנחנו לך', ויודה לה' מעומק לבו על חסדיו עימו".
אם כן, מי שניצל מראש מהגעה למקום הסכנה – לא יברך הגומל. אך כמובן, ראוי לכל אדם ובכל מצב להודות לקדוש ברוך הוא על ניסיו שבכל יום עימנו, וזאת כמובן בנוסף לחובה של חייל שסיים את חלקו במלחמה והשתחרר לביתו לברך ברכת הגומל על עצם שהותו בגזרת המלחמה, גם אם לא השתתף באופן ישיר בקרב או באירוע מסכן חיים, ועל כך נרחיב בעזרת ה' בהזדמנות אחרת.
