באהבה

אחרי ספר 'ויקרא' המוקדש לעבודת הכוהנים, מופיע בפרשת 'נשא' ציווי נוסף הניתן להם ורלוונטי גם לימים בהם אין לנו מקדש: לברך את העם. הברכה היא בדיוק אותה הברכה שהייתה נהוגה במקדש. כאשר אני מברך חבר לרגל יום הולדת או אירוע אחר, אני תמיד מנסה להתאים את הברכה אליו ולתקופה שבה הוא נמצא, ושלא תהיה אותה הברכה כמו בשנה שעברה. כאן יש ניסוח מדויק ואמירה מפורשת: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" – אינכם רשאים לשנות בברכה מכיוון שלא אתם מברכים, אתם רק צינור שדרכו הקב"ה מברך את בני ישראל.

הגדרת הכוהנים כצינור בין הקב"ה לעם למעשה מורה להם לשים את עצמם ואת האישיות שלהם בצד, ואכן התפתחו הלכות שונות המנסות לבטל את הייחודיות של הכהן היחיד בתוך ברכת הכוהנים. כהן בעל מום יברך את העם רק כשהעם רגיל אליו, כהן חוטא יעלה לברכת כוהנים רק כאשר החטא סמוי מן העין, כאשר עולה כהן אחד בלבד לא מכריזים עליו (בניגוד ל"כוהנים!" כאשר יש שניים ויותר). מה שהופך את הכהן לבולט מדי לקהל, פוסל אותו מלעלות לדוכן.

חלקנו יכולים להזדהות עם הדרישה מהכוהנים מתוך מקום העבודה. משרתי ציבור רבים נדרשים לפשוט את העצמיות שלהם כדי להיות צינור בין המדינה לעם. ניתן לראות זאת אצל שוטרים, סוהרים וחיילים וגם אצל פקידים מסוימים במשרדי ממשלה שונים. כשם שהכוח של הכוהנים לא נובע מאישיותם הייחודית אלא מעצם כך שנבחרו להעביר את הברכה מהקב"ה, כך גם משרתי הציבור – כוחם אל מול העם נובע מהממלכתיות שלהם ולא מהייחודיות שלהם.

לפני הברכה עצמה אומרים הכוהנים ברכה מקדימה: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". מתוך הברכה הזאת עולה הלכה נוספת: "אמרו במדרש, שעל הכוהנים להקפיד שלא לברך במהירות ובבהלה, אלא בכוונת הלב, כדי שתשרה הברכה בהן. ולכך תיקנו לומר באהבה בברכה, כדי שיתנו דעתם הכוהנים לברך בכוונת הלב ובאהבה. וכהן שיש לו שונאים בבית הכנסת או שהוא שונא את הצבור, צריך לעקור מלבו את השנאה, כדי שיוכל לברך ברכת כוהנים ולומר 'באהבה'. ואם לא עקר את שנאתו, אין לו לעלות לדוכן, ויצא לחוץ בעת שהשליח צבור קורא כהנים" (ילקוט יוסף).

לצד הערך של התרומה הייחודית, יש ערך לייצג דבר הגדול מאיתנו. אולם, גם במקרים אלו חשוב להיות בתודעה של אהבה ושליחות כדי לבצע את התפקיד נאמנה. זו יכולה להיות הייחודיות שמביא עימו משרת הציבור.