נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)השבוע אבקש להביא מחוכמתו של ג'יימס קליר, סופר ומרצה העוסק בהרגלים, קבלת החלטות ושיפור אישי, מחבר רב המכר: "הרגלים אטומיים" (2004).
"קל להגזים בחשיבותו של רגע אחד מכונן ולזלזל בחשיבותם של שיפורים קטנים על בסיס יומיומי. לעיתים קרובות מדי אנחנו משכנעים את עצמנו שהצלחה גדולה מחייבת פעולות גדולות… מנגד, שיפור של אחוז בודד (אטום) אינו בולט במיוחד… אבל הוא עשוי לייצר שינוי משמעותי בהרבה מערכו הסגולי, בעיקר בטווח הארוך" (עמ' 25).
השאיפה האנושית לראות שינוי ותוצאות מיידיות של הפעולות שלנו, מקשה עלינו להתחייב ולהתמיד בביצוע עקבי של פעולות חיוביות קטנות כמו לימוד בן דקות ספורות בכל יום, הוספת חמש דקות של כושר גופני לשגרה. בד בבד, שאיפה זו מחבלת בצמצומם של הרגלים מזיקים כמו אכילה לפני השינה, עישון וכד'.
"החלטה המהווה שיפור של אחוז אחד על פני המצב הקיים או הרעה של אחוז אחד ביחס למצב הקיים, אינה נשמעת הרת גורל במיוחד. אבל לאורך חיים שלמים, החלטות אלה עושות את ההבדל בין האנשים שהפכתם להיות, לבין מי שיכולתם להיות…" (עמ' 27-28). אחת הדוגמאות המובאות בספר נוגעת למערכות יחסים. מאמץ קטן שנעשה להיות קשובים, נדיבים, חיוביים יותר כלפי זולתנו יעמיק את מערכת היחסים ויעשיר את יחסי הגומלין בין בני אדם. ובזירה התעסוקתית – השלמת משימה אחת נוספת, מעבר לתכנון היומי, תעלה את התפוקה וייתכן אף שתזמן אפשרויות קריירה חדשות.
בימי המלחמה אנו נדרשים להשקעת מאמץ ופריעת חוב מוסרי כלפי חיילים, מפונים, יתומים, אלמנות, חטופים ועוד. בכוחנו להתאמץ גם כלפי הבית פנימה: להוסיף עוד חיבוק מדי ערב לילדים שלנו שבבית, להתגבש יחד כמשפחה וכקהילה, לנהוג זה בזה באהבה, להתפלל.
נחלקו חכמים במעלת הצדקה הניתנת באופן חד פעמי כסכום גדול, מול נתינה חוזרת של צדקה צנועה, שוב ושוב. לתפיסת הרמב"ם (אבות פ"ג מט"ו), "שהמעלות לא יושגו לפי שיעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה". גדולה הנתינה הקטנה (האחוז הבודד), החוזרת, מהתרומה הדרמטית, החד-פעמית, שהיא (הנתינה הקטנה והיומיומית) מאפשרת לעושיה "קניין" – הטמעת הרגל של רגישות חברתית ונתינה.
מהו המאמץ הקטן שהוספנו מתחילת ימי המלחמה, שבכוחו להפוך להרגל לתועלתנו ולטובת זולתנו? מה נאמץ מהיום?
לתגובות: naomieini1@gmail.com
