הנוסטלגיה בתרבות הדתית של יהודי אתיופיה

"היו בעיתונות של פעם הרבה בעיות. היום הבעיה היא שאין עיתונות. כמות השקרים המתפרסמים במדיה לסוגיה בפלטפורמות וערוצי הטלגרם היא אינסופית. כל ניסיון לייבש את ביצת השקרים יביא לטביעה ברפש. אין כמעט מכנה משותף בין מחנות" (חיים לוינסון).

אנחנו נמצאים בתקופה שהמאפיין העיקרי שלה הוא בריחה מהמציאות ועיסוק אובססיבי בנראות ולא בעובדות. חלוקה לא מובנת בין "הם" ו"אנחנו", וכל קבוצה מאשימה את הקבוצה האחרת כ"שוטים הנוהים אחרי מאחז עיניים". שופטי ישראל מכונים "עוכרי ישראל", צעקות של "נמות ולא נתגייס", פרשת החלטת עיריית תל אביב האוסרת על תפילה בהפרדה במרחב הציבורי היא גם דוגמה טובה לכך.

איך אנו נופלים למקומות החשוכים הללו? דיון קצר ומעמיק במקומה ותפקידה של הנוסטלגיה בתרבות האתיופית מול מקומה ותפקידה של בתרבות המודרנית והרבנית נוכל להתחקות אחר שאלות הללו. לקראת כתיבת הטור הזה למדתי שהמילה העברית לנוסטלגיה היא 'רפקת', "מלשון התרפקות על העבר שהיה ואבד". על פי חוקרי נוסטלגיה, אנחנו נוטים לשקוע בנוסטלגיה בעיקר בתקופות של שינויים גדולים. כלומר הנוסטלגיה היא סוג של פנטזיה, געגוע למשהו שהיה טוב מושלם ואיננו.

בנוסטלגיה, יותר ממה שרוצים להגיע אל העבר המושלם, רוצים לברוח מהתמודדות עם הקונפליקטים העכשוויים שלהם. בהווה ובעצם משתמשים בעבר כמעין בריחה. הנוסטלגיה המודרנית עלולה להשאיר אותנו בבית הכלא של העבר. ומהי הנוסטלגיה היהודית האתיופית?

לצורך כך פניתי אל הרב ראובן טל יאסו, ושאלתי מהו מקומו של העולם הנוסטלגי בתרבות של יהדות אתיופיה. הוא ענה: "הנוסטלגיה תופסת מקום חשוב בתרבות היהודית האתיופית. המילה בשפות האמהרית והטגרית לנוסטלגיה היא תזתה (ትዝታ-Tzeta). הנוסטלגיה (התזתה) היחידה שיש בתרבות היהודית האתיופית היא העתיד ולא העבר. העתיד הוא להגיע לציון ירושלים". "לעבר אין פונקציה בתרבות היהודית האתיופית?", שאלתי אותו. הוא השיב: "המקום היחיד שתופס העבר הוא הזיכרון. זיכרון העבר איננו בנוסטלגיה להתרפק על העבר אלא לחתור תמיד לקראת העתיד, תוך התמודדות עם המציאות המורכבת של ההווה".

תזתה היא לא רק מילה נוסטלגית השייכת לעבר או לעתיד, אלא יש מישהי כזאת בהווה. תזתה זה שם אתיופי. טזתה גרמאי היא יוצאת אתיופיה, עו"סית במקצועה. התקשרתי אליה ואמרתי לה: "תזתה יקרה, רק היום נודע לי שהמשמעות של השם שלך הוא נוסטלגיה. תסבירי?" היא ענתה כך: "אבא שלי היה מן הבודדים בקהילה היהודים שלחמו מול צבא סומליה. השם הראשון שלי היה בכור (bekur). המלחמה הייתה קשה מאוד. אבא שלי לא האמין שייצא בחיים מהמלחמה. תוך כדי המלחמה אבא החליט להוסיף לי את השם תזתה. שם שסימל עבורו את התקווה. התקווה עזרה לו להתמודד עם המציאות הקשה שהיה נתון בה במלחמה. אבל תזתה לא רק מסמלת את התקווה, אלא זה משהו שאנו נזכרים גם בעבר, אבל לא בשביל לברוח מההווה אלא כדי לקבל כוח ולחיות נכון בתוך ההווה. החיים הם על רצף, ויש שילוב של העבר, ההווה ועתיד".

"תזתה אחד מהסולמות ז'אנר במוזיקה האתיופית", היא הוסיפה. "מוזיקה שמנגנת את כל הערגה והגעגועים, המצליחה לגעת בכאב, לחבק את הכאב, להסתכל על הכאב בעיניים של הטוב".

אחר כך ראיתי ששירי תזתה הם אכן ז'אנר מוזיקה פופולרי באתיופיה ובאריתריאה, ושמקורות מערביים מרבים להשוות אותו לבלוז. עכשיו אנו יכולים להבין עד כמה התפיסה הנוסטלגית במשמעות של יהודי אתיופיה יש בה לשמש סוג של מזור ואנטיביוטיקה לתפיסה הנוסטלגית המודרנית שמובילה אותנו למציאות המדומה לתהום. התפיסה הנוסטלגית במשמעות של יהודי אתיופיה מלמדת אותנו שהחיים בהווה הם חיים נזילים, מתהווים ומשתנים ולרוב אינם בשליטתנו. כיצד עלינו להגיב למצב הזה? אחת הדרכים היא מה שמציעה לנו הנוסטלגיה המודרנית. מתוך רצון לשאוף ליציבות, לקביעות ולנצחיות עלולים אנשים לאחוז בעבר או בעתיד סוג של מציאות מדומה, ללא כל קשר למציאות, לעובדות ולאמת מול העיניים. ועל תופעה זאת כבר הוכיח הנביא את עם ישראל: "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר למתוק".

מול זה מציעה לנו הנוסטלגיה היהודית האתיופית לקחת את הזיכרון מהעבר ואת התקווה של העתיד לתוך ההווה, בלי לייפות אותה. הנוסטלגיה במשמעות היהודית האתיופית מבקשת ומתחננת להעיר אותנו מהמציאות המדומה ומהסיסמאות חלולות וכל מיני אידיאולוגיות המנותקות מהמציאות ומהאמת. היא מבקשת להחזיר אותנו לעצמנו לפני שיהיה מאוחר.