הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)גם עובדי המועצות הדתיות והרבנים חייבים לקבל משכורת. העובדה כי מדובר בנושאי תפקידים חשובים בתחומים הדתיים, אשר פועלים גם למען חפצי שמיים, אינה מותירה לנו את הרשות להניחם ללא תמיכה חיונית בעבודתם. הם אמנם עוסקים במצוות – קבורה ומקוואות, ערובין וכשרות – ומשום כך שביתתם מהווה מכה קשה לדמותה היהודית של מדינת ישראל, אולם לא ניתן להטיל על שכמם את המשימה כולה. אנו כולנו מעוניינים כי שירותים אלו יינתנו על ידי המדינה, ואנו מעוניינים כי הם יעבדו, ואין אנו יכולים לשאת את החרפה שמדינה מלינה שכר שכיר, ומותירה אותם ללא פת לחם.
מפני ארבע סיבות זה גם עניינו של כל הקורא דברים אלה. ראשונה בהן היא בין אדם לחברו, פשוט. כידוע, אפילו מצוות הצדקה הגדולה מכולם היא המצווה לדאוג לפרנסת השני בכבוד. משכורתם של עובדי המועצות הדתיות והרבנים אינה צדקה ואינה חסד, כי אם מגיעה להם בדין, ואנו לא יכולים להתעלם מהעובדה שנעשה להם עוול. שנית, אנו שותפים במדינה המלינה שכר שכיר. אין זו הפעם הראשונה שאנו מדברים על כך, ולא רק בשל העובדה כי מדובר בעובדי מועצות דתיות עלינו להתקומם. מדינת ישראל הופכת להיות הגוף העיקרי שאינו עומד בהתחייבויותיו – לא כלפי ספקיו ולא כלפי שכיריו. אמנם, כלפי הספקים נעשה צעד חיובי בשבועות האחרונים, אולם העובדה כי המדינה מנוהלת בעוול, ואין היא מביאה לידי ביטוי את יהדותה, גם בתחום החובה לדאוג לשכר השכיר, מטילה כתם על כולנו.
סיבה שלישית נוגעת לכך שאנו נהנים משירותים אלה, ואין אנו יכולים להתעלם מכך שמישהו משלם את מחירם. נשותינו טובלות, אנו מתפללי בבתי כנסיות, סומכים על הערוב, מצפים לכך שהמסעדות והמלונות יהיו כשרים, ואין אנו יכולים לצפות שדבר זה יקרה בלוא שאנו נדאג שהוא יקרה.
הסיבה הרביעית, והכוללת מתוכם, היא הדאגה לאופייה היהודי של מדינת ישראל. אין קדושה בדרך בה תדאג המדינה לצביונה. אם אכן ראוי שהמועצות הדתיות תפורקנה – מוטב שתפורקנה, ואם אכן זלג כסף רב שהיה מיועד לשירותי דת למשכורות מנופחות ליו"רים וסגנים, הרי אנו צריכים להיות הראשונים לברך על כך. אני מבקש להדגיש כי לא כתבתי שאכן כך הם הדברים, שהרי אין בידי כלים לבחון זאת, אלא רק את הגישה העקרונית, הקובעת שאין אנו מקבעים את המסגרת הראויה להענקת שירותים אלה ומקדשים אותה. ברם, יש קדושה בצביונה היהודי של מדינת ישראל. לא רק למען הענקת שירותי אזרח אנו נאבקים, כי אם מכוח אמונתנו בחשיבות העצומה שיש לצביון זה למדינת ישראל עצמה.
זהותה היהודית של המדינה, כפי שהיא עצמה הגדירה את עצמה כמדינה יהודית-דמוקרטית, באה לידי ביטוי גם בדאגה לחיים יהודיים מלאים, יחד עם החובה לשלם שכר שכיר במועד. בלי זה, נותרת ההצהרה על זהות יהודית תלושה מן המציאות, והרי היא כדברי התוכי וכצפצוף הזרזיר, ואין לה שום כיסוי לדבריה.
נכון הוא כי היינו רוצים ניתוק בין התורה לבין כסף. נכון שהוא שאין אנו רוצים ללכלך את ידינו בתביעות הנראות כאילו "הדתיים שוב סוחטים את המדינה". נכון הוא גם שבתחומים מסוימים אין אנו בסדר. ברם, כאן אין מדובר בשום דבר הכרוך בכך, כי אם בנכונות שלנו להתייצב ביושר ובאומץ, ולהצהיר על החשיבות המרובה שאנו רואים בכך שדווקא המדינה תדאג לשירותים אלה, ובראש ובראשונה תמלא את התחייבותה ותשלם משכורות למי שהדברים מגיעים לו על פי דין. בקריאתנו זו אנו גם נזהרים שלא לעמוד על דם רעינו – עובדי המועצות הדתיות והרבנים – וגם מבקשים לתקן עוד תיקון בצורה בה מדינת ישראל מעצבת את זהותה וקובעת את דרכה.
(ויגש תשס"ד)
