יוזמה או אילוץ אלוקי שמקדמים את ההיסטוריה

אומה מחויבת ליזום מהלכים חיוניים לקיומה, ולהכין תשתיות שנדרשות לכך, באופן שיקטין למינימום את המחיר הכרוך בכך. אולם, כמה מההישגים ההיסטוריים החשובים והחיוניים ביותר לקיומו של עם ישראל ולמצבו האסטרטגי, לא היו מיוזמתו אלא תוצאה של אילוץ, לכן הם גבו מחיר כבד.

הדרגים המדיניים והביטחוניים במדינה הכירו את תהליך ההתעצמות האסטרטגי של חמאס בעזה במהלך שנים, גם אם לא שיערו את היקפו העצום. היו גם שהתריעו שמתפתח שם פוטנציאל של איום אסטרטגי על ישראל. כך גם לגבי חיזבאללה בלבנון, שהצטייד ברבבות רקטות, כטב"מים, הקים את כוח רדואן הקרקעי המיומן והמחומש כדי לכבוש את הגליל, והתבצר מעל לפני הקרקע ומתחתיה. אלה היוו איום אסטרטגי על ישראל.

על הדרגים הממונים היה לפעול להסרת האיומים בצורה יזומה, ע"י תמרון קרקעי מכריע בעיתוי הנוח ביותר, ולהכין את התשתיות הצבאיות התואמות למשימה (אמל"ח, סד"כ, תוכניות ואימונים) ולייצר לגיטימציה לכך. אולם, הם לא האמינו שתהיה יכולת ולגיטימציה לכך. הם העריכו שמהלכים אלה עלולים לגבות חלילה אלפי חללים, בחזית ובעורף. לכן, התעלמו מההתעצמות ומהתגרויות החמורות של האויב.

מעל כולם ריחף האיום האסטרטגי האיראני. תוכנית גרעין, אלפי טילים בליסטיים וכטב"מים ולפיתת תמנון של ישראל ע"י שלוחותיה של איראן (ה'פרוקסים') הנערכות למלחמה רב-זירתית במאמץ להשמידה. האיום היה מוכר. אמנם צה"ל הכריז שהוא מכין את הכלים לתקוף ולהשמיד את פרויקט הגרעין, אולם פורסם שרבים ממפקדיו לא האמינו שניתן לממש זאת, וסברו שהמחיר שישראל עלולה לשלם יהיה בלתי נסבל. כל אלה פגעו במעמדה הגאו-אסטרטגי של ישראל ובכושר ההרתעה שלה.

המחדל הנורא שאירע בשמחת תורה תשפ"ד, ומחירו הכבד, יצרו דינמיקה שלא הותירה ברירה. גם אלה שהתנגדו לכך בעבר, מצאו עצמם נלחמים קרקעית בעזה ובלבנון ומשמידים מחבלים ותשתיות. לאחר שהותקפנו ישירות פעמיים ע"י איראן, מצאנו את עצמנו נלחמים נגדה, מנטרלים את טיליה ותוקפים באמצעות חיל האוויר בעומק שטחה. שילמנו מחיר קשה על היעדר היוזמה, ועל ששכנענו את עצמנו שאין ממה לחשוש. לבסוף, נאלצנו לתמרן בעזה ובלבנון. המחיר שאנו משלמים בלחימה, אף שהוא כואב ביותר, רחוק מאד ממה שהעריכו שיקרה.

כיום, כשנה וחודשיים מאז תחילת המלחמה, המצב הגאו-אסטרטגי של מדינת ישראל השתנה. אף חזרה ההרתעה שנשחקה במהלך השנים. אולם, השיפור לא נבע מיוזמה אלא מאילוץ, בדלית ברירה.

כאנשי אמונה, אנו מאמינים שאילוץ שאינו תלוי בנו מורה שיד ד' בדבר: "ומניעת היכולת היא לנו לעדה על חפץ ד', וכו'. מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעיתים כאלה" (אג"ר ח"א עמ' כ'). פעמים שלמרות שגיאותינו והיעדר יוזמה, הקב"ה מוביל למצב שייאלץ אותנו לפעול.

וכבר היו דברים מעולם: אלמלא שבעת הצבאות שתקפו אותנו למחרת הכרזת המדינה בתש"ח, שחייבו אותנו לצאת למלחמת הקוממיות, ייתכן שגבולות המדינה שלנו היו 'גבולות החלוקה' המינימליים עם כיסים של יישובים יהודיים בתוך שטח שנשלט ע"י ערבים. אלמלא התעקש חוסיין מלך ירדן להצטרף למלחמת ששת הימים ולתקוף אותנו, ייתכן שעד היום הר הבית לא היה בידינו, לא הכותל המערבי והעיר העתיקה, לא יהודה ושומרון ולא בקעת הירדן. וכנ"ל אסאד (האב) ברמת הגולן.

בפרשתנו בורח יעקב מפני עשיו. "וַיִּבְרַח יַעֲקֹב שְׂדֵה אֲרָם" (הושע יב, יג). אמו מצווה: "הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה" (בראשית כז, מב). על כן, היא פרשה 'סתומה' ומחוברת לסוף פרשת 'תולדות': "לפי שהעלים יציאתו מן העיר בשביל עשו אחיו נסתמה הפרשה" (חזקוני בראשית כח י). אולם, רבקה מסתירה את האילוץ מפני יצחק ומציגה את היציאה כצורך של יעקב למצוא בת זוג: "דרך חכמה אמרה רבקה ליצחק להרחיק יעקב מעשו ולא גילתה לו שבשביל שְֹטִימָת אחיו עשתה כן" (רשב"ם שם מו), ויצחק מצווהו: "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה וגו'" (בראשית כח ב).

הקמת בית יעקב היא אירוע היסטורי, ממנו קם עם ישראל. אולם, העיתוי ליציאת יעקב לחפש את בת זוגו היה אילוץ. בהמשך, גם הנישואין ללאה, מאימהות האומה שילדה שישה מתוך 12 השבטים, לא היו מבחירה אלא מאילוץ, מהרמאות של לבן. גם העדרים של יעקב, ששימשו אותו ל'שחד' את עשיו ולהינצל, לא ניתנו לו מלכתחילה כמשכורת על עבודתו אלא מאילוץ, מכישלון ניסיונו של לבן לרמות אותו: "שאם הייתי נשאר עמך יותר היית משלח אותי ריקם מרוב תחבולותיך ומרמותיך בהחליפך משכורתי ותגזול את אשר לי" (רד"ק בראשית לא מב).

גם לגאולה העתידית, עלינו לזכות בעשיית הטוב מיוזמתנו, שלא תבוא "בעיתה" כאילוץ, וכ"עני ורוכב על חמור", אלא מיוזמתנו, ב"אחישנה", שתהיה עם "ענני שמיא" (סנהדרין צח א).