משה (בוגי) יעלון, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר, העלה האשמות חמורות כנגד מדינת ישראל וצה"ל, באומרו כי "צה"ל מבצע 'טיהור אתני ופשעי מלחמה' ברצועת עזה… בדרך שכרגע גוררים אותנו, גוררים אותנו לכבוש, לספח, לטהר טיהור אתני. תסתכלו על צפון הרצועה, 'טרנספר', תקראו לזה איך שאתם רוצים, כדי להתיישב שם, יישוב יהודי. זה העניין. אין בעיה להרעיב למוות שני מיליון עזתים".
המצב בעזה אכן מורכב וסבוך, אך ישנו פער מהותי בין התמודדות עם בעיות קשות ובין האשמות בטיהור אתני ורצח עם. ישראל מתמודדת עם מציאות מורכבת, שבה נדרשות פעולות צבאיות כדי להגן על אזרחיה מול אויבים שמבקשים להשמידה. בתוך מציאות זו, השאיפה לשמור על ערכים מוסריים לצד הצורך להפעיל כוח הם מאבקים לא פשוטים. ייתכן כי המתח הזה בין המוסר למציאות הוא שורש התסכול והביקורת של שר הביטחון לשעבר.
אולם, עדיין, השימוש בביטויים כמו "טיהור אתני" או "רצח עם" והשוואה של ישראל וחיילי צה"ל למשטרים האפלים ביותר מעוררת תמיהה: מה גורם לו לומר זאת? כיצד אדם שהיה לוחם מסור, שר ביטחון ורמטכ"ל, ציוני בנשמתו, יכול להאשים את חיילי צה"ל – אותם אנשים שעליהם פיקד ועליהם סמך את ביטחון המדינה – בביצוע פשעים חמורים כל כך? כדרכי, אשתף אתכם במכתב שקיבלתי, ויחד ננסה להבין לעומק את התמונה ולענות על שאלותינו.
"אמת ניתנת להיאמר, כי שנים רבות גם אני שותף לדעה זו כי בני האדם הם טובים מעצם בריאתם, והיטבת להביא את הסיפור על הצדקה שהמוטו שלו הוא 'אם אני חושדת בו, אני חושדת בא-לוהים' – כמה שזה נכון. יתר על כן, המשפט שכתבת 'האדם נברא בצלמו של הקב"ה' זהו רעיון עמוק ביותר, והדבר הזכיר לי את אחד האירועים המזעזעים ביותר שקרו בשואה. במחנה הריכוז אושוויץ נערכה יום אחד כעונש, הוצאה להורג בתלייה של עשרה יהודים אל מול מאות האסירים, ואז (לפי עדות המספר שניצל) פנה אחד האסירים לחברו ושאל לנוכח המראה: איפה אלוקים? ואז השיב לו חברו – הנהו כאן מולנו תלוי. ודבר זה ככל שהוא קשה לשמוע, הרי הוא תואם במלואו את ההסבר שהבאת כי האדם הוא צלם אלוקים!" (מיכאל ב').
מיכאל יקר, תודה לך על מכתבך. מכתב מלא באנושיות. הרשה לי להעמיק במשמעות התפיסה כי בני האדם הם טובים מעצם בריאתם. מה המשמעות של התפיסה כי בני האדם טובים מעצם בריאתם? האם אמונה זו משמעה אובדן יכולת השיפוט או הבחנה בין טוב לרע? ודאי שלא. להאמין כי האדם נברא בצלם א-לוהים פירושו לראות בו ערך מהותי, בלתי ניתן לערעור, שאינו תלוי במעשיו או במראהו החיצוני.

עם זאת, המציאות האנושית, השיפוטית והחברתית מסבכת את הגישה הזו. אנו נוטים לשפוט בני אדם "לגופו של אדם" ולא "לגופו של עניין". נראה שהכלא התודעתי שלנו, המורכב מאמונות, הרגלים ותפיסות חברתיות, מוביל אותנו לפרש את העולם ואת הזולת דרך עדשות של אתנוצנטריות ופחדים. כאשר ראיתי את גופות המחבלים ב-8 באוקטובר, בדרכי למילואים, מוטלות על הכביש, התחושה שהציפה אותי הייתה כי אין שם צלם, לא אלוקים ולא אדם. לרגע נדמה היה שיצורי אנוש אלה, שבחרו להמיט אימה והרס, איבדו את אנושיותם לחלוטין. אך האם זו האמת או שמא זוהי פרשנות הנובעת מהפחד ומהכאב שגרמו?
החיים לימדו אותי כי כאשר אנו שופטים מתוך פחד או איום, אנו מאבדים את היכולת לראות את המציאות כפי שהיא. הפחד משתק את כושר השיפוט שלנו ומוביל אותנו לראות את האחר לא כפי שהוא, אלא כפי שאנו מדמיינים אותו – לעיתים כמפלצת. עכשיו עלינו לשאול: מה גורם לנו לשפוט באופן מוטעה? התשובה טמונה בפחד מהאחר ובחוסר ההיכרות איתו. הפחד מוביל אותנו להשליך פרשנויות, רחוקות מהמציאות כרחוק מזרח ממערב. זו משימה מוסרית לא פשוטה – להתעלות מעל הפחדים, לשבור את תקרת הזכוכית של תפיסותינו, ולראות כל אדם כמי שנושא את צלם א-לוהים, גם כשזה נראה קשה מנשוא.
במבט מעמיק, ההכרה באובדן צלם א-לוהים אינה ביטוי למעשיו של האחר בלבד, אלא גם לאובדן יכולתנו לראות את צלם האלוקים שבזולת. להאמין בטוב ליבו של האדם הכוונה היא לשפוט את האדם לפי מעשיו ולא לפי תפיסותינו המוקדמות. לכן, נראה לי שדברי הרמטכ"ל היא דוגמה בולטת לשיפוטיות ולפרשנות מוטעית.
לסיכום, השאלה איננה רק מי "מאבד" את צלם אלוקים, אלא האם אנו, כיחידים וכחברה, נאבקים לשמר אותו בתודעתנו – גם בעולם שבו הפחד והכאב מבקשים לטשטש אותו.