פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחת הסכנות, וגם האתגרים, הניצבים לפתחה של כל עבודה היא השגרה והשחיקה. פעולה שנעשית יום-יום, לאורך ימים ושנים, מאיימת לאבד את טעם ההתחדשות והרעננות, עד שקסמו פג ונעלם. כך בכל עבודה, וכך בעבודת ה'. זו דורשת התמסרות רבת שנים, מרתון ארוך, אינסופי. עשייה מונוטונית, חוזרת, אחידה. תמידים כסדרם. "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
באחד ממאמריו הקלאסיים, "תנו לתורה לנצח", הביא מו"ר הרב יהודה עמיטל ע"ה, ראש ישיבת "הר עציון", חידוש מופלא מבית מדרשם של המהר"ל מפראג ובעל פירוש "הכותב" לחיבור "עין יעקב". וכך כתב: "הכל מכירים את הברייתא בתורת כהנים: 'ואהבת לרעך כמוך', אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – כלל גדול מזה".
בספרו "נתיבות עולם", מביא המהר"ל מפראג תוספת למדרש זה בשם פירוש "הכותב" לספר "עין יעקב": "בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל'. בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים'. עמד רבי פלוני ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: 'ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן'".
שאל הרב עמיטל: מה עניין כבשים ל"זה כלל גדול בתורה"? האומנם הקרבת כבש תמיד – חשובה ככל שתהיה – מדי יום ביומו, היא-היא הכלל הגדול שבתורה? ותשובתו, תשובת המהר"ל עִמו: אדם שעובד את ה' בתמידות מוכיח שהוא עֶבֶד ה'. לא חסיד לשעה, שמתלהב לרגע מהמצווה החדשה, אך בחלוף שעה כבר מאבד בה עניין. יציבות וקביעות הן כלל גדול בחינוך היהודי. כבש אחד בבוקר, אחד בין הערביים. תמידין כסדרן. ומוספין – כהלכתן.
גם עמיתו להנהגת ישיבת "הר עציון", מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה, עמד על הייחוד שבסדר עבודת התמיד. הוא עשה כן אגב דיונו במשנת תענית (ד, ו), שלפיה "חמִשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז… נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל".
"קשה מאוד לדרג את חמשת המאורעות המוזכרים במשנה לפי סדר חשיבותם", כתב הרב. "כל הפורענויות שאירעו ביום זה הן קשות, וגרמו לתוצאות איומות לטווח רחוק. ועם זאת, למרות הקושי שבזיהוי המאורע החמור מבין החמישה, דומה שאין חולק על כך שביטול התמיד הוא המאורע הקל ביותר, הפחות פרובלמטי מכולם. שהרי אנו רגילים לחיות ללא הקרבת התמיד ואיננו חשים בחסרונו. ואפילו ננסה לשחזר את הרגשתם של אנשי ירושלים בתקופת החורבן, נראה שאין להשוות את ביטול התמיד, שאינו אלא הפסקתו של מאורע חיובי, לארבע הטרגדיות האחרות, דוגמת שבירת הלוחות, הבקעת העיר, העמדת צלם בהיכל ושרפת התורה".
את ההסבר לחומרתו וחשיבותו של מאורע זה הסביר בהבדל שבין תורת ישראל לדתות אחרות: "אכן, יש דתות ותפיסות דתיות שבהן התמידים תופסים תפקיד מינורי ומשני בלבד. אמונות אלו שמות את הדגש על המועדים המיוחדים – רגעי השיא, שעות השיא וכיוצא באלה – בניגוד ליומיום האפור והשגרתי. אך היהדות אינה שייכת לקבוצת דתות זו. עולם היהדות בכלל ועולם ההלכה בפרט מושתתים ובנויים על מושג התמיד. הדבר מתבטא הן בתחושה, בכך שהאדם מצווה להתייחס למציאותו ונוכחותו של הקב"ה, ש'לית אתר פנוי מיניה', בכל שעה ובכל מקום, והן במצוות ספציפיות החלות על האדם בכל יום, בכל מקום ובכל מצב: חובות הלבבות, מצווֹת הזכירה, ועוד".
"במקביל למושג התמיד, גם לקורבן התמיד ישנו אופי כפול: זהו קורבן המובא בכל יום – כשם שמוסף השבת הוא קורבן המובא בכל שבוע; ובמקביל, הקרבתו מהווה חלק מהמערך הקבוע במקדש, בדומה להדלקת הנרות ולהקטרת הקטורת. בשל אופיו הייחודי קובע קורבן התמיד את מסגרת ההקרבה במקדש – הנעשית כולה בין קורבן התמיד של הבוקר וקורבן התמיד של בין-הערביים, ובכך הוא מעצב, בונה ומתווה את אופיו של היום כולו במקדש ומחוצה לו".
"מרכזיותו של קורבן התמיד בעולם היהדות מוצאת את ביטויה גם במישור ההלכתי הצרוף: 'התמידין קודמין למוספין' (משנה זבחים י, א). לקדימות קורבן התמיד על המוספים ישנם שני ביטויים: קדימה זמנית, וכן קדימה מצד סדר העדיפויות, כאשר ניתן להקריב רק אחד מהם. התפיסה העולה מהמשנה, לפיה התמידים סוללים את הדרך ומהווים תשתית למוספים, עומדת בניגוד חריף למנטליות הפופולרית". ומכאן המסקנה: "בדרך כלל נתפס האדם לחגיגיות, לייחוד ולחריג, ומזלזל – אם לא בוחל – בשגרה, בשעמום ובעול היומיומי. בניגוד לקונספציה השגרתית, מעמידה המשנה מערכת עדיפויות שונה: 'תמידין קודמין למוספים'. עמוק בתודעתנו הדתית טבועה התודעה שללא תמידין – גם מוספים לא יהיו, ואין אפשרות לבנות פירמידה הפוכה, המעדיפה את המוספים על התמידים".
הופעת גיליון ה-1200 של "שבתון", במשך כ-24 שנה(!!), היא אפוא ציון דרך חשוב ומשמעותי. מעבר לתכנים, היכולת להתמיד בעבודה הקשה, העמלנית, לעיתים סיזיפית, של הוצאת עלון מדי שבת בשבתו, ראויה להערכה רבה. רבים הם האנשים בינינו שעשויים להתחיל בביצוע משימה חדשה. ההתלהבות שבנקודת ההתחלה תמיד מושכת את העין ושובה את הלב. אך היכולת לא רק "לעלות בהר ה'", אלא גם "לעמוד בהיכלו" לאורך ימים ושבועות, חודשים ושנים, ובוודאי באותה מידה של מרץ, התלהבות ומסירות כפי שהיו מצויים בנקודת ההתחלה, קשה מנשוא ורק מעטים מסוגלים לעמוד בה לאורך זמן.
לא זו אף זו: הרבה שחיקה עושה, והרבה שגרה עושה. מטבע הדברים, התמדה לאורך ימים ושנים גוררת עימה לא פעם רפיון ידיים ודריכה במקום. מבחנו הקשה של המתמיד אינו רק בעצם המשך עשייתו אלא גם בהוספה עליה, במישור החדשנות והרענון.
במהלך השנים ידעו "שבתון", עורכיו, מפיקיו, כותביו וקוראיו לא מעט מאורעות קשים שאיימו לטלטל את הספינה ולשוברה. צרות, פיגועים, מלחמות, מגפות ומאורעות טראגיים אישיים, הם רק חלק מהם. היכולת לעמוד איתן בגלי משברים אלה ולהמשיך בעשייה, ולא רק "תמידים כסדרן", אלא גם "מוספים כהלכתן", להוסיף ולחדש – ראויה להערכה רבה. יבורכו אפוא כל העושים במלאכה, ובראשם העורך הראשי מוטי זפט, ותהא דרכם סלולה להמשך עשייה ויצירה פורייה, להגדלת תורה ולהאדרתה.
