מערכת שבתוןהדב דוד שמחון
חנוכה הוא החג הכי חביב של היהדות. הוא לא מביא איתו חרדה או לחץ, שחלק מהחגים שלנו טובים בהם. זה זמן משפחתי נעים לפנות ערב, מתנות וסופגניות. חג יפה כל כך. תמיד הפתיע אותי שבמקביל לנעימות ולרכות של החג, המסר והרעיונות שעליהם דיברו בחג הזה היו טוטאליים וקשים – החג ביטא מלחמה נחושה בתרבות המערבית והחיצונית ודרישה לנאמנות מוחלטת וקנאית לקודש. אמריקה זה יוון, וכולנו בעצם סוג של מתייוונים. החרב של מתתיהו והקריאה 'מי לה' אליי' עמדה מאיימת מול כל העולם היפה שמסביב. אני חושב שאפשר להציע קריאה חדשה ועמוקה יותר לחנוכה, עם רעיון שהוא לא קל יותר, אבל כזה שיהפוך את חנוכה לרלוונטי ומכונן בחיינו.
בחודשים האחרונים נפגשתי עם מאות ירושלמים שהחינוך הדתי יקר לליבם. למדתי להכיר את הבשורה הגדולה של ירושלים, ואני מאמין שיש כאן מתנה גדולה ובשורה חשובה ואפילו דחופה למערכת החינוך, לחברה הישראלית בכלל ואולי אפילו לעולם היהודי כולו.
ירושלים גדולה מאוד ומגוונת ויש בה הכל מהכל, אבל אחד הדברים החזקים ששמים לב אליהם הוא שהעיר ירושלים מצמיחה ילדים ואנשים שמרגישים 'בני בית בעולם'. הם מרגישים שהעולם הוא שלהם. העולם הזה – העולם הגדול והפתוח. הם מהלכים ברשות הרבים כבתוך שלהם. הם לא בפחד מהעולם ולא מרגישים צורך להדוף את קולות העולם או להסתגר מפניו. הם אזרחי העולם הגדול והכל פתוח למענם. זו גם הסיבה שהם מרגישים תחושה מופלאה של אחריות ומסוגלות ביחס לעולם – זה מובן מאליו עבורם שהם מסוגלים ומוכשרים לשנות את העולם ולהשפיע עליו – ככה זה כשהעולם שלך. הם מתנדבים, הם יזמים והם אקטיביסטים.
לצער הלב, החברה הישראלית כולה נחשפה בשנה האחרונה לגדלות הירושלמית הזו דרך הנופלים ובני משפחותיהם – ענר שפירא, בן זוסמן, הירש גולדברג-פולין והרב אבי גולדברג הי"ד ועוד רבים טובים מבני העיר הזו – כל אחד מהם הראה צד אחר של אוויר ההרים הזה וכל משפחה חשפה אותנו לאומץ הרוח, לנדיבות הלב ולגדלות הנפש הירושלמית. כמה השראה ועוצמה קיבלה מהם החברה הישראלית.
אולי זה אקלים של עיר בירה, אולי תוצר של הקהילות המיוחדות בירושלים ושל לא מעט דמויות שתרמו לתחושה הזו, ואולי הכל מתחיל מהקרבה לאבן השתייה שממנה מושתת העולם – אבל איש ירושלים מרגיש שייכות עמוקה לעולם: עולם האקדמיה פתוח בפניו, הארנה וטדי יכולים להיות בית שני עבורו, ובלי בעיה הוא יקים עוד מניין בבית הכנסת שלו. הוא לא בלחץ מהסלולרי שלו ומרגיש מאוד בנוח לאהוב את החיים. בשפה מקצועית אפשר לקרוא לזה Ownership וגם Agency ביחס לעולם. עבור אדם דתי זה לא מובן מאליו בכלל. הוא לא פוחד מהשכן החילוני ורגיל לשמוע שפות שונות ולפגוש תרבויות שונות.
הנוער הדתי הירושלמי (ובעקבותיה גם בסביבתה הקרובה) דובר פמיניזם מילדות והפתיחות והשוויון נראים לו מובנים מאליהם. בני הנוער לא חיים בפחד או בדאגה, לא מוטרדים ממדרון חלקלק ולא מוכנים להתכנס לאיזה רובע יהודי כזה או אחר. העולם כולו שלהם. יש לזה מחירים – אולי יש בורות שנופלים בהם ואולי גם ראוי יותר לפחד מדי פעם – אבל בעיניי, יש בזה קסם גדול וערך גדול. זה סם חיים להצמחת מנהיגים ואנשים מאירי פנים, משמעותיים ושלמים. מנהיגים עם עין טובה ואמון בעולם, הם מנהיגים שיכולים לחולל תנועה עמוקה בעולם. ילדים ואנשים שלא מוכנים לחיות בעולם עטופים ונזהרים, שלא מוכנים להדוף את הקריאה של הקב"ה מתוך המציאות סביב.
אבל כדי לחולל תנועה עמוקה בעולם, יש חובה להעמיק גם את ה'האזרחות' – השייכות ויכולת ההשפעה והמסוגלות, גם ביהדות. דווקא במרחב כזה קשוב, סובלני, שלפעמים יכול להזדהות עם העולם הליברלי ואפילו לראות אותו כמובן מאליו – יש הזדמנות וחובה לאפשר לאנשים ולילדים להרגיש באותה מידה בני בית ביהדות שלהם, בדתיות שלהם. לא להסתפק בהבנה אינטלקטואלית שלה או בשייכות סוציולוגית אליה – אלא להתרגש ממנה, להבין אותה לעומק, לדעת אותה, להרגיש אחריות ומסוגלות להמשיך אותה ואף לחולל בה שינויים מתוך שייכות עמוקה והבנה פנימית. להיות מחוברים לנקודה הפנימית בה, להתחבר לתפילה מבפנים, להרגיש בה בבית, לאהוב את הזמן של התפילה ולהתמצא בתנועות הרוחניות והרגשיות בה.
כדי שהאנשים ירגישו באמת בבית גם בעולם היהדות, יש חובה קריטית לגעת בשורש ולהשקיע מאמצים כדי לעודד אותם למצוא ולנסח אמונה עמוקה בגוף ראשון, כזו שמביאה לכך שאדם יכול לומר בכנות ובפשטות 'א-לוהיי' – הא-לוהים שלי, כזה שהיה לי רגע או רגעים של מגע ישיר איתו. זה מסע ארוך של עבודה קשה.
אדם כזה חייב א-לוהים שלא יהיה פחות מלהיב, אינטליגנטי ומפותח מהעולם שסביבו. הוא חייב גם להיות בן בית בעולם התורה ובארון הספרים היהודי. לעבור מסע ולכרות ברית עם ספר או שניים מתוכו – להיות תלמיד חכם ודג במים בעולם בית המדרש. להבין מה קורה שם – מה הגמרא עושה, מה שו"תים מחוללים, ולהיחשף לפאר של יחווה דעת ולאש של הבעל שם טוב. לדעת הלכה, מה חשוב ומה פחות חשוב, ולהתרגל לחיים של מסורת וקיום מצוות מתוך חיבור פנימי ושייכות. לאהוב בית כנסת, ציצית, תפילין ולפתח בכל אלו טעם אישי, סגנון ביתי ומחויבות אוהבת. לפתח חלומות בעולם היהודי ולרצות להשיג בו הישגים מפוארים – אישיים וציבוריים.
זו חובתנו להצמיח אנשים ולהיות אנשים שהם גם בני בית ביהדות שלהם וגם בני בית בעולם הגדול בעוצמה. כל אחד מהעולמות האלה יכול להתנוון בלי השקעה רבה בו. והחיבור הזה – המפגש בין הקב"ה לבין העולם שאנחנו יכולים לחולל בחיינו – הוא אולי מהות האדם ומהותו של עם ישראל.
המשימה הזו, של הצמחת אנשים שהם בני בית הן בעולם והן ביהדות, הן בחברה והן באלוקים – היא משימת החינוך הדתי והחיים הדתיים, בעיניי. גם אני לא רוצה ולא מוכן להדוף את העולם או לחיות בו בפחד, ובטח שאני לא מוכן ולא רוצה להיות אורח ביהדותי. משימת החיים הזו דורשת להחיות ולפתח כל אחד מהעולמות האלה באופן לא פוסק. להמשיך לקרוא ספרים, ללמוד שפות, לשמוע פודקאסט על גילוי חדש ומסעיר במדע ולא להפסיק להשכיל ולהסתקרן, לפגוש מגוון אנשים, לצאת לריצה ולהרגיש את הגוף המתאמץ, לשחק עם ה-AI ולהבין לעומק גישות שונות ואפילו מאתגרות בעולם – ויחד עם זה – להמשיך לנסח לעצמי את האמונה ואת הקב"ה בחיי. לא להסתפק במועט, בדברים שלמדתי אי אז או קיבלתי בירושה כמושג מעומעם. להמשיך להתאמץ על הגמרא, לפנות את הלב עוד ועוד פעם לתפילה, לשקוע בתהלים, לא לעמוד מהצד ולהתמסר לשירה ולניגון, להיות ערני הלכתית ולהיצמד לדברים שלפעמים פחות קל להיצמד אליהם. זה דורש עבודה מתמדת לפתח ולגרום לשתי הערוגות האלה לשגשג ולהתפתח – אבל העבודה העיקשת הזו בשתיהן היא עבודת ה' בעיניי.
זה לא תמיד קל. לפעמים הסתירה ביניהם לא מאפשרת מנוחה ויוצרת בלבול וקושי של ממש. לא פעם נדרש האדם לוותר ולהכריע ביניהם ולתת עדיפות מוחלטת לאחד מהם. לפעמים זו מלחמה פנימית ומתישה. יש לכך התייחסות נוגעת ללב בספר האהוב עליי ביותר בעולם – ספר התניא, שאומר בפרק כז': "וְלָכֵן אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו, וְלֹא יֵרַע לְבָבוֹ מְאֹד גַּם אִם יִהְיֶה כֵּן כָּל יָמָיו בְּמִלְחָמָה זוֹ, כִּי אוּלַי לְכָךְ נִבְרָא וְזֹאת עֲבוֹדָתוֹ".
החברה הישראלית חייבת כמה שיותר אנשים שאין בהם פחד ובהלה כאשר הם שומעים עמדות אחרות, שהם רגישים וקשובים לתרבויות נוספות ומיומנים בקונפליקט פנימי וממילא גם לא מבוהלים מקונפליקטים חברתיים.
חינוך דתי טוב כיום צריך לכלול הרבה חידושים חשובים ונדרשים – אבל הדבר המרכזי שלו והחלום העמוק שלו צריך להיות להצמיח אנשים כאלה. לכתחילה ובשמחה. אנחנו המחנכים צריכים להיות מחויבים למסע הצמיחה של התלמיד בכל העולמות שלו. הכל מתחיל בעולם האישי והחברתי. ומתוך אלו גם בחיבור עמוק לשני העולמות: בחיבור לעולם הגדול – בלמידה שפותחת עבורם את העולם, בהצטיינות במקצועות השונים, בקניית מיומנויות רבות, שהן כצרור מפתחות לכל הטוב שבעולם, בחיבורים לחברה ישראלית, בעשייה קהילתית, במפגשים עם דמויות שונות, בלמידה מחוץ לבית הספר במוסדות תעשייה ותרבות מגוונים, במפגש עם ספרות גדולה ותרבות, בפיתוח האותנטיות ובהקשבה לגוף המתבגר ועוד ועוד. וכל זה בדיאלוג עמוק ומשמח עם העמקה פנימה בזהות הרוחנית והדתית. בידע ואוריינות דתית – מהרבה שעות של עמל ושוטטות בבית המדרש, בהתכתבות של עקב בצד אגודל בלמידת התפילה והפרקטיקות הדתיות השונות וביכולת להיסחף ולהתרגש בעבודת ה'. וכאשר איש העולם מרגיש גם ש"ה' הוא נחלתו" וגם בנחלה הזו יש לו חלומות, שאיפות, שייכות ומסוגלות – יכולים לקרות דברים נפלאים – גם לעולם וגם ליהדות.
הבעיה הגדולה במתייוונים לא הייתה שתרבות המערב והעולם הגדול משכו אותם. גם בספרים מופיע שרבים מגדולי ישראל התמצאו והרגישו חלק מתרבות זו. הבעיה מתחילה כאשר האש וההתלהבות נמצאות בעיקר שם והיהדות והקודש כבויים, עייפים ומשעממים. זו צריכה להיות העבודה של חנוכה, וזה מה שאני מתכוון עליו כשאני אדליק את הנר – לא לכבות ולהדוף את אור העולם, אלא להדליק באש גדולה גם את הנשמה שלי ואת הקדושה בחיי. חג החנוכה קורא לנו להיות בני אדם עם אש, התלהבות ותשוקה בכל העולמות. זו גבורת חנוכה, וזו הבשורה הגדולה של החג שנותנת כוח ומשימה גדולה.
הרב דוד שמחון הוא מנהל ההקמה של תיכון מסע, התיכון התורני לבנים בירושלים, וראש תחום חברה וחיבורים ברשת החינוך אמית
