סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתשאלה: מפקד הזעיק את חייליו למשימה מבצעית דחופה בשבת. לאחר שחלק מן הלוחמים כבר יצאו לדרכם אל היחידה, התברר שהמשימה לא תצא לפועל (בשפה הצבאית: חזל"ש). האם מותר למפקד להתקשר אליהם בשבת ולהודיע להם על ביטול ההקפצה?
תשובה: פשוט וברור שאם ביטול ההקפצה יאפשר ללוחמים לשוב למקום שבו הם נדרשים לשהות לצורך כוננות וכשירות – הדבר מותר, ויש בכך צורך מבצעי. עם זאת, במקרה הנ"ל, הלוחמים יגיעו אל הבסיס שאליו הוקפצו, וכאשר יגיעו יתברר להם שהמשימה לא תצא לפועל. במצב כזה, הגעתם אל היחידה לא תפגע בכוננות או בכשירות, ומכאן הספק ההלכתי.
כלל גדול לימדונו חכמים בגמרא במסכת שבת (דף ד'), שלא אומרים לאדם "חטוא כדי שיזכה חברך". כלומר, אי אפשר לדרוש מאדם לעבור עבירה כדי למנוע את חברו מעבירה אחרת. לכאורה, זהו בדיוק המקרה שלפנינו: לא אומרים לאדם לחלל את השבת בביצוע שיחת טלפון, רק כדי למנוע חילול שבת מיותר מחברו שיצא להציל. אמנם, שיחת טלפון לרוב הדעות אסורה רק מדברי חכמים, בעוד בנסיעה להציל מתבצעות פעולות רבות האסורות מן התורה (הבערה, יציאה מחוץ לתחום וכו'), אך כאמור הגמרא נוקטת כדבר פשוט, שלא אומרים לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר.
אלא שכל המפרשים הראשונים והאחרונים באותה הסוגיה במסכת שבת, האריכו לדון בסוגיות שונות במרחבי הש"ס (עירובין דף ל"ב, גיטין דף מ"א ועוד), שמהן ניתן להסיק שלעיתים נוח לאדם לעבור על איסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר. בין הפוסקים הוצעו תירוצים רבים ליישוב מה שנראה כסתירה בין הסוגיות, וכמובן לא נוכל במסגרת זו לפרט את כולם. אחד התירוצים שהציעו בעלי התוספות הוא שמותר לאדם לחטוא עבור חברו, אם הוא זה שגרם לו את התקלה מלכתחילה, וכעת מטרתו לתקן את המעוות ולהציל את חברו מאותה תקלה. במקרה שלנו – אם המפקד הוא זה שהקפיץ את הלוחמים, עליו מוטלת האחריות גם לבטל את ההקפצה.
תירוץ אחר של בעלי התוספות הוא שמותר לחטוא עבור אדם שנקלע לעבירה בעל כורחו ושלא באשמתו. לדבריהם, העיקרון שלפיו לא אומרים לאדם "חטוא כדי שיזכה חברך" עוסק רק במצב שבו החבר התרשל או פשע, ונקלע למציאות שיש בה איסור. אך אם הוא אינו אשם בכך, מותר לעבור על איסור קל כדי להצילו מאיסור חמור יותר. כמובן, גם לפי גישה זו בהחלט יש מקום לבטל את ההקפצה.
השולחן ערוך (אורח חיים, ש"ו י"ד) והרמ"א (אורח חיים, שכ"ח י') עסקו בהכרעת ההלכה בנושא, אלא שגם כאן נחלקו הפוסקים האחרונים מהי מסקנת הדברים למעשה, ובאילו מצבים אכן נתיר לאדם לעבור על איסור כדי להציל את חברו מאיסור חמור יותר.
אלא שרבים מפוסקי דורנו קבעו שסוגיה זו, בעניין "חטוא כדי שיזכה חברך", אינה קשורה לשאלתנו כלל ועיקר. בסוגיית "חטוא כדי שיזכה חברך" מדובר על אדם העובר עבירה, ונשאלת השאלה אימתי מותר לעבור על איסור קל כדי להצילו. אך במקרה שלפנינו היוצאים להציל אינם עוברים עבירה, אלא מקיימים מצווה גדולה – מצוות הצלת נפשות. ובכן, אף אם במצבים מסוימים אומרים לאדם לעבור איסור קל כדי שיזכה חברו, הרי שבוודאי לא נאמר לו לעבור על איסור קל כדי לחייב את חברו, ולמנוע ממנו לקיים מצווה בהצלת נפשות!
יתר על כן, לאור סוגיה מפורשת במסכת מנחות (דף ס"ד), פסק השולחן ערוך (אורח חיים, שכ"ח ט"ו) שאם עשרה אנשים מיהרו בו זמנית כדי להגיש עזרה לחולה שיש בו סכנה, והראשון מביניהם שהגיע הצליח להצילו וממילא התברר בדיעבד שכל התשעה האחרים חיללו שבת שלא לצורך, הרי שלכולם "יש להם שכר טוב מאת ה'". כלומר, המבקש להציל את הנפש, אף אם בדיעבד התברר שמעשיו היו מיותרים, איננו מוגדר כחוטא כלל, ואדרבה – יש לו שכר טוב מאת ה'.
מכאן הגיעו פוסקים רבים למסקנה שאין כל עניין "להציל" אדם שיצא לעסוק בהצלת נפשות מחילול שבת מיותר, משום שאף אם התברר שלא היה צורך במעשיו, הרי שיש לו שכר טוב מאת ה'. כך מפורש בשמירת שבת כהלכתה (מ', פ"ה), וכך דעתם של פוסקים רבים, וביניהם: שו"ת שבט הלוי (ח' קצ"ג), הרב שלמה זלמן אויערבך (ספר הצבא כהלכה), הרב יוסף שלום אלישיב (ספר תורת היולדת) ועוד. לעומתם, דעת הרב אשר וייס שליט"א (שו"ת מנחת אשר, א' כ"ב-כ"ב; ב' מ"ג) היא שהגם שהנסיעה הינה לצורכי פיקוח נפש, סוף כל סוף בדיעבד התברר שאין בה צורך, ולכן בוודאי שראוי למנוע אותה אם הדבר אפשרי. לעמדה זו הצטרפו גם פוסקים אחרים כמו הרב חיים פנחס שיינברג, הרב זלמן נחמיה גולדברג ועוד.
אלא שבצד המחלוקת הזו, חובה לקחת בחשבון גם שיקול נוסף. נשער בנפשנו מה תהיה תחושתו של רופא, נהג אמבולנס, לוחם צה"ל או איש ביטחון אחר, שעשה את כל הדרך עד למקום שאליו הוזעק, ובדיעבד התברר שנסע לשווא. בלי קשר לחילול השבת שבדבר, שעליו יש לו שכר טוב מאת ה' כפי שפסק השולחן ערוך, הרי שבפועל הדבר מייצר תסכול ומרמור על הטרחה לחינם, בבחינת "למען לא ניגע לריק".
ואכן, בספר "הצבא כהלכה" (ל"ב ב'), אף שציטט את פסקי הרש"ז אויערבך שאסר באופן עקרוני לחלל שבת בשיחת טלפון לביטול הקפצת כוח רפואי או צבאי, הוסיף וכתב, שאם יש לחשוש שבגלל אי-ביטול הקריאה עלול הצוות הרפואי במקרה של קריאה נוספת להתמהמה ולא להשקיע את כל מאמציו להגיע במהירות – יש להודיע לו על ביטול קריאתו גם אם הדבר כרוך בחילול שבת. כפי שמצאנו גם במקומות אחרים, החשש מפני תקלה עתידית שתגרור עיכוב בפיקוח נפש, עשוי להיחשב כפיקוח נפש כבר בהווה. במקרה כזה, ודאי שיש להודיע ליוצאים להציל על ביטול הקריאה.
ואמנם, כך סוכמו הדברים בספר תורת המחנה (כרך ב', פרק ל"ו תשובה ד'): "מותר וצריך לחלל שבת כדי לבטל הזעקה של כוחות הצלה, כשייתכן ובמקביל זקוקים להם במקום אחר, או שחוסר הדיווח יביאם לעייפות מרובה ויגרע ממוכנותם לטפל באירועים אחרים. כל שכן שיש להודיעם על כך כשהגעתם למקום האירוע כרוכה בסכנה ביטחונית או בטיחותית. ואף הורו מפוסקי דורנו שבמקרים שיש לחוש שאם לא יודיעם כעת שאין עוד צורך בנסיעתם, עלולים בעתיד לזלזל ב'הקפצות' ולהימנע מהגעה מיידית, מותר להודיעם טלפונית שאין זקוקים להם עוד. ונראה, שהאיסור לחלל שבת כדי לעדכן את אנשי ההצלה שאין בהם עוד צורך, אינו שייך אלא באנשים היוצאים להציל באופן חד-פעמי, ולא במערכות וארגוני הצלה קבועים".
