סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתלקראת ט"ו בשבט הבא עלינו לטובה, שאלה הלכתית-צבאית, בהלכות המצוות התלויות בארץ.
שאלה: בבסיסי בצה"ל משתדלים לעסוק בגינון ובשיפור פני המחנה. בין היתר, ישנם בסיסים שגדלים בהם עצים, ובכללם גם עצי פרי. האם פירות שנקטפים מן העצים הללו חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות? אם כן, מי מוסמך לבצע את ההפרשה?
תשובה: שאלה זו הובאה בפני רבני "מכון התורה והארץ", העוסקים כבר שנים רבות בבירור ובליבון המצוות התלויות בארץ הלכה למעשה. במאמר שפורסם בכתב העת "אמונת עתיך" (גיליון 115, ניסן תשע"ז) נחלקו דעותיהם בשאלה הלכתית מרכזית אחת, והיא: האם ניתן להגדיר את הפירות הגדלים בבסיסי צה"ל כפירות "הפקר".
מצד אחד, בכל בסיס צבאי ישנו מפקד מחנה או רס"ר מחנה, שאחראי בין היתר לנושא הגינון והטיפול בצמחייה. הוא מופקד על השקיית העצים, גיזום שלהם במידת הצורך ועוד. לפיכך, לכאורה ניתן להחשיב אותו כ"בעלים" על הפירות, ופירות שיש עליהם בעלות – חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, על ידי הבעלים או על ידי מישהו אחר מטעמו.
מצד שני, ברוב הבסיסים מפקד המחנה או הרס"ר, אינו מתכוון לקטוף את הפירות או לעשות בהם שימוש. מבחינתו, כל חייל שמשרת ביחידה יכול לקטוף את הפירות להנאתו, ולא פעם הפירות פשוט נשארים על העץ. אם כך, אכן מדובר על סוג מסוים של "הפקר", והרי הלכה פסוקה היא שפירות של הפקר, שאין עליהם בעלים, פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות.
אמנם, היה מי שטען שהיות שבסיסי צה"ל שמורים ומאובטחים, והכניסה אליהם מותרת למורשים בלבד, אין כאן "הפקר" גמור. במשנה במסכת פאה (פרק ו' משנה א') נחלקו בית שמאי ובית הלל האם יש מושג של "הפקר" שמיועד מראש רק לקבוצת אנשים מסוימת: בית שמאי אומרים שמי שהפקיר לעניים בלבד – הרי זה הפקר; ואילו בית הלל, שהלכה כמותם, חולקים ואומרים שהפקר מוכרח להיות גורף: לעניים ולעשירים כאחד. אם כך, יש סברה לומר שגם אם נניח שהפירות בבסיסי צה"ל הם בגדר "הפקר", הרי שעדיין זהו הפקר למורשי כניסה בלבד, שאינו מועיל.
אמנם, להלכה מסתבר שאין לחשוש לכך. ההחלטה מי נכנס או לא נכנס בשערי המחנה היא החלטה ביטחונית, שנובעת משיקולים מבצעיים ומקצועיים, ולא מניסיון להגביל את קטיף הפירות לפלוני או לאלמוני. במילים אחרות, הפירות הם פירות שאין מקפידים עליהם – זהו הפקר לכל, אלא שמשיקולים אחרים לגמרי לא כל אחד יכול להיכנס לבסיס. מבחינה זו, הדבר דומה להלכה מפורשת שנזכרת בגמרא במסכת פסחים (דף ו' עמוד ב', והובאה ברמב"ם הלכות מעשר, א' י"ב), לגבי מי שבקצה כרם הענבים שלו יש גם מעט תאנים, שמבחינתו הוא אינו מקפיד עליהן ולא מתכוון לעשות בהן כל שימוש. בעל הבית מקפיד שלא ייכנסו אנשים זרים לכרם, כי הוא שומר על הענבים, אבל מפורש בגמרא שאם אינו מקפיד על התאנים, ומבחינתו כל מי שרוצה יכול לקחת, הרי שהתאנים הללו הן אכן תאנים של הפקר, והן פטורות מהפרשת תרומות ומעשרות. כלומר, הגם שהמקום עצמו הוא מקום שמור, הרי שאם הפירות הספציפיים הללו הם פירות שאינם שמורים, ובעליהם אינו מקפיד עליהם, הם פטורים מהפרשת תרומות ומעשרות.
הרב דב ליאור שליט"א נשאל שאלה דומה לזו שבפנינו (שו"ת דבר חברון, יורה דעה כרך ב' סימן תפ"א): בתחומי מועצה אזורית מסוימת גדלים עצי פרי ברחובות, לצורכי נוי. בהתייעצות עם ראש המועצה ומנכ"ל המועצה, הוסבר שמבחינתם תושבי המקום רשאים לקטוף פירות להנאתם. עם זאת, הם אינם מוכנים שאנשים אחרים, שאינם תושבי המועצה – יקטפו מן הפירות. במצב כזה, מצד אחד אין שמירה ממשית על הפירות, ואולם מצד מקבלי ההחלטות, נראה שאכן מדובר על "הפקר מוגבל". הרב ליאור פסק, שלנוכח המורכבות הזו תושבים שקוטפים פירות יפרישו מהם תרומות ומעשרות, אך בלי ברכה.
ובחזרה לבסיסי צה"ל – ישנם בסיסים שבהם הגורמים הממונים אכן אינם מפקירים את הפירות, אלא מבקשים לעשות בהם שימוש. כך, למשל, בבסיס גדול של חיל האוויר ישנה שדרה ארוכה של עצי זית, ואחת לתקופה מוסקים אותם ואפילו מכינים מהם שמן. מסתבר שבמקרים כאלה, כאשר ברור שאכן ישנה כוונה לעשות שימוש בפירות, קשה לראותם כפירות "הפקר", ולכן הם חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות. אלא שכאן מתעורר ספק הלכתי נרחב הרבה יותר לגבי ההגדרה המדויקת של הבעלות על ממון צה"ל, וממון המדינה בכלל. כתבתי על כך כאן בחג הסוכות האחרון, בנוגע לדין "לכם – משלכם" בארבעת המינים שמספקת הרבנות הצבאית, אבל זו סוגיה נרחבת ומורכבת מאוד. הלכה למעשה, נכון במצבים כאלה להפריש תרומות ומעשרות, אך מפאת הספק – אין לברך על ההפרשה.
בנוגע לפירות שלא מקפידים עליהם כלל, עיקר הדין הוא שאכן אין חובה להפריש תרומות ומעשרות, כפי שהוסבר לעיל, ואולם גם בזה – מכלל מחלוקת לא יצאנו, ולכן מי שרוצה לצאת מן הספק, יפריש תרומות ומעשרות בלי ברכה.
