אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)אני עומדת ליד הבופה, מנסה למלא צלחת לפני שתגיע הבת דודה שתתחיל לנעוץ בי מבטים ותשלוף את שתי המילים השנואות ביותר על כל רווקה ורווק: "בקרוב אצלך", יש שיגידו גם "בעיתו ובזמנו". אין מפגש משפחתי או אירוע בלי הצמד המילולי הבלתי נפרד הזה, שרודף אותנו לכל מקום. גם אם זו בת מצווה, ולא ברור איך זה קשור אלייך כל הסיפור הזה של נערה מתבגרת עם גשר בשיניים ושפם טרי שמהדר מלמעלה עם שמלת קצפת.
האמת, אני כבר בשלב שזה לא ממש מזיז לי, אלא אם זה נאמר בכוונה כדי לעקוץ אותי, ואז את האיחולים שאני מאחלת להם אני שומרת לעצמי בלב, מפאת כבוד המקום וכבוד הציבור. לפעמים הן מגוונות עם "נו, יש חדש? יש כבר מישהו?" פעם זה היה גורם לי לדופק מואץ, היום אני עונה בנחרצות "לא" ופשוט עוזבת את המקום. בעיקר, כי נראה שהסטטוס הכל כך פרטי שלי הפך לעניין ציבורי ובעיה חברתית עם מערכת שלמה סביבך של ציפיות וחלומות, לפעמים גם מבטים מלאי חמלה וחיזוקים והרצאות שממש לא ביקשת. הם שוכחים שבסופו של דבר אנחנו לא כל הזמן בלחץ ובחרדה מהשעון הביולוגי. לפעמים אנחנו פשוט חיים.
כשהחלפתי קידומת והגעתי לגיל 30, הרגשתי שאני במרוץ נגד הזמן. כל יומולדת הפך לטריגר, ליום אבל לאומי עם מכבש לחצים מהסביבה, כי משום מה מישהו החליט שבגיל הזה את הופכת ל"פחות שווה". אבל תכל'ס, כשאת גדלה ומתבגרת את מבינה כמה שנות ה-30 הן השיא הנשי בכל המובנים ושהסטטוס שלך מעניין בעיקר את החברה, ואילו מה שמעניין אותך זה לחיות את החיים במלואם. כן, חלק מזה זה גם להיות אמא ולהקים משפחה, אבל לא בכל מחיר.
כן, יש המון עוולות בכל מה שקשור בעולם הדייטים במגזר. בעיקר מהצד הגברי – דרישות חסרות פרופורציה של מראה וגיל. אבל בסופו של דבר, אני עדיין באמונה תמימה שיש אחד שבשבילו אני לא יותר מדי. כל השאר הם אלה שלא מספיקים.
