הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברגעים שבהם נכתב טור זה, ראש הממשלה הודיע על פיטורי ראש השב"כ. זהו אירוע דרמטי, שמחולל סערה בתקשורת וברשתות החברתיות. מצד אחד, ניצבים אלה הטוענים שהדבר נתון בסמכותו של ראש הממשלה, והוא רשאי לעשות זאת במקרה של חילוקי דעות מהותיים; מצד שני, ניצבים אלה הטוענים שהסיבה שראש הממשלה עושה זאת היא בגלל החקירה שמנהל השב"כ נגד לשכתו, ועל כן הפיטורים האלה לא חוקיים.
מה שכנראה שני הצדדים מסכימים עליו הוא שמתישהו ראש השב"כ היה צריך להודיע על התפטרותו בעקבות אירועי 7 באוקטובר. הוא, יחד עם אגף מודיעין בצה"ל, נושא באחריות ישירה למחדל הביטחוני, ועל כן היה עליו לפרוש מתפקידו. הסערה הציבורית היא רק על העיתוי, שלדעתי, כבר היה צריך להיות מזמן. אינני מבין איך ראש השב"כ החזיק בתפקידו במשך כל כך הרבה חודשים בלי להתפטר. היו לא מעט זמנים של רגיעה במלחמה, שבהם היה יכול לתלות אחר כבוד את המפתחות ולפרוש מתפקידו. משום מה, הוא לא עשה זאת. כעת פיטוריו מחוללים סערה.
הפיטורים האלה הם הזדמנות לדבר מעט על אחריות. מצד אחד, כל כך הרבה רוצים לקבל אותה; מצד שני, כל כך מעט מוכנים לקחת אותה. אנשים רוצים להתקדם. לעלות בסולם הדרגות. לקבל עוד סמכויות ועוד אחריות תחת ידיהם. לנהל, להוביל, לקבוע, לשלוט. אך ברגעי כישלון, מעטים הם המתייצבים ולוקחים אותה. מה שאנו רואים מאז 7 באוקטובר זה מופע ביזיוני של הטלת האחריות מזה לזה.
היחיד עד כה שלקח אחריות באופן מפורש הוא הצבא. הרמטכ"ל הקודם עשה זאת כבר בראשית המלחמה. דובר צה"ל לא התיירא מלקחת אחריות מול המצלמות, גם לאחר אירועים קשים כמו הריגת שלושת החטופים על ידי חיילי צה"ל. שניהם כבר לא במערכת. האחרון, בצורה כה טראגית, לא קודם לדרגת אלוף ולא קיבל את התפקיד שאותו ביקש. חבל. דווקא אנשים כאלה ראוי שיהיו במטה הכללי.
ומה קורה בגזרה הפוליטית? אבוי לבושה. גם לאחר שנה וחצי של מלחמה, ראש הממשלה עדיין לא לקח את האחריות לאסון הנורא ביותר שאירע למדינת ישראל מאז תקומתה באופן מפורש. תמיד הוא מתחמק. מסרבל במילים רק כדי להימנע מלומר את שתי המילים "אני אחראי".
גם שרים מרכזיים אחרים בממשלה, ראשי מפלגות, נמנעים מלקחת אחריות. חלקם אף מתהדרים בכך שלו היו מקשיבים להם, האסון לא היה מתרחש. הם שוכחים שהאחריות לא נגמרת במילים אלא נבחנת במעשים, ומבחינה מעשית הם, בתמיכתם ובחברותם בממשלה, אפשרו לממשלה לגדל את חמאס ולהפוך אותו למפלצת. הם ידעו שהכסף הקטארי הולך לבניית מנהרות ולתכנון התקפה על ישראל, ובכל זאת היו חלק מממשלה שהעבירה אותו ואף ראתה בחמאס נכס. איך אין בושה לאותם שותפים בממשלה להתנער מאחריות על כך? האופנה הזו לקחת חלק בממשלה, ובה בעת להתנער ממהלכיה, היא מוגת לב בעיניי, ולא ניתן לכסות עליה גם באלף ואחד ניסוחים פתלתלים, רווי אמוציות ואידיאולוגיות.
אחריות היא המאפיין הבסיסי ביותר של מנהיגות. מי שאינו יודע לקחת אחריות, לא ראוי לה. אי לקיחת אחריות מעלה תהיה כבדה על מניעיו של המנהיג: האם הוא מעוניין בתפקיד לטובת עצמו או שהוא רואה בתפקיד שליחות לשרת את העם? מי שרואה עצמו כמשרת העם, יודע לקחת אחריות על דברים שאירעו במשמרת שלו, גם אם הוא לא ידע עליהם ישירות. ברגע שאתה עומד בראש מערכת, אתה צריך ליטול אחריות על כל מה שקורה בה. מי שמסרב לעשות זאת, קיים ספק גדול לגבי המניעים שלו.
הראשון שלקח אחריות במסורת היהודית היה א-לוהים בעצמו. לאחר שברא את האדם, הוא ראה שהוא עשה משהו לא טוב – "לא טוב היות האדם לבדו". על כן, לקח אחריות וברא את האישה. כמה שונים מכך היו בני האדם. כאשר אדם הראשון חטא בעץ הדעת, הוא התחבא מא-לוהים, ולאחר שהואשם בחטא זרק את האחריות על האישה. כאשר קין הרג את הבל אחיו, הוא התחמק והכחיש את המעשה. וכך הלכה האנושות והידרדרה עד שא-לוהים נאלץ להחריב את העולם במבול ולחכות עוד עשרה דורות כדי להקים את העם הנבחר.
שונה היה אברהם. הוא פרש את חסותו על לוט, ויצא להילחם עבורו גם לאחר שנפרד ממנו. הוא התפלל על סדום, למרות שלא היו חלק מהשבט שלו. אברהם ראה עולם מקולקל והחליט לקחת עליו אחריות. זה מה שהפך אותו למנהיג הגדול בהיסטוריה. והמנהיגים שלנו היום? האם ילמדו ממנו?
