סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתחג הפסח תשפ"ה הבא עלינו לטובה יחול במוצאי שבת, ובהתאמה – ערב פסח חל בשבת. בתוספתא במסכת פסחים (ג' ט', מצוטטת בתלמוד הבבלי פסחים, דף י"ג) נאמר, שבמצב כזה מבערים את כל החמץ מערב שבת, אך משאירים חמץ לשתי סעודות השבת: בליל שבת, ובשבת בבוקר. במהלך שתי הסעודות הללו נדרש לאכול את כל החמץ שנשאר, ואם בכל זאת נשאר מעט חמץ, צריך להוציאו מן הבית לפח אשפה ציבורי, או לאבד אותו בדרך אחרת שאינה כרוכה בחילול שבת. בדרך זו, ניתן לקיים את סעודות השבת כהלכתן, עם "לחם משנה", גם בשבת זו.
הפתרון שמציעה התוספתא נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה, ג' ג') ובשולחן ערוך (אורח חיים, תמ"ד א'). עם זאת, במטבחים מוסדיים גדולים, כמו במחנות צה"ל, בבתי חולים וכדומה – הפתרון אינו מעשי. כדי להבטיח הכשרה לפסח כהלכתה, מבערים את כל החמץ כמה ימים קודם לכן, והחל מביצוע "מבצע פסח" ביחידות, עוברים לאכול מצות. אמנם, יש שנוהגים להימנע מאכילת מצות 30 יום לפני פסח, או החל מראש חודש ניסן, ואולם מעיקר הדין אין בכך איסור, ועל כן חיילי צה"ל אוכלים מצות מתחילת ביצוע ההכשרה לפסח, ועד לערב פסח.
אלא שבערב פסח עצמו אכן אסור לאכול מצות, ובתלמוד הירושלמי (פסחים, פרק י' הלכה א') התייחסו לאיסור הזה בחומרה רבה. כך פסק גם הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פרק ו' הלכה י"ב), שמי שאכל מצה בערב הפסח חייב "מכת מרדות". נחלקו הראשונים האם איסור זה חל כבר בליל י"ד, או שמא רק מעלות השחר של י"ד, אך בין כך ובין כך – ביום השבת עצמו, אסור לאכול מצות. ובכן, אם אין שום אפשרות להשאיר במטבח מוסדי חמץ, ואסור לאכול מצות, כיצד יקיימו את סעודות השבת?
לפני 45 שנים, בשנת תשמ"א, חל ערב פסח בשבת. רבה הראשי של ירושלים עיר הקודש דאז, הרב בצלאל ז'ולטי זצ"ל, הציע פתרון חדש: אפיית מצות "שלא לשמן". כלומר, במאפיית המצות יכינו מצות כשרות למהדרין, ללא כל חשש חמץ, אך יאמרו בפירוש שהמצות הללו נאפות שלא לשם קיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. לדעת הרב ז'ולטי, בליל הסדר לא יוצאים ידי חובה באכילת מצות כאלה, וכל מצה שלא יוצאים בה ידי חובה בליל הסדר – מותרת לאכילה בערב הפסח.
אנחנו קוראים השבת את פרשת "החודש", ובה נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת". מן הפסוק הזה למדו חכמים שחובה לאפות את המצות לשם מצווה, והביאור הלכה (על השולחן ערוך, אורח חיים ת"ס א') הדגיש שזהו דין דאורייתא. אמנם, נחלקו הפוסקים (ראו חידושי הריטב"א פסחים דף מ'; טורי-זהב על השולחן ערוך אורח חיים, ת"ס ס"ק א' ועוד) מה פשר ה"שמירה" על המצות: יש שהבינו שמדובר על שמירה מפני איסור חמץ, כלומר צריך לשמור ולוודא שהקמח והמים אינם מחמיצים. לעומת זאת, יש שהבינו שהשמירה היא לא רק "סור מרע" ומניעת חימוץ, אלא גם "עשה טוב": נדרשת כוונה חיובית לייעד ולייחד את המצות לשם המצווה בליל הסדר.
הפתרון שהציע הרב ז'ולטי תלוי במחלוקת הזו. אם כל מטרת השימור של המצות היא למנוע מהן להחמיץ, הרי שאין דבר כזה מצות שנאפו "שלא לשמן": סוף-סוף, המצות הללו כשרות למהדרין, ואין בהן כל חשש חמץ, וממילא מותר לאכול מהן בליל הסדר, ובהתאמה – אסור לאכול מהן בערב פסח. אולם, אם לצורך המצווה בליל הסדר נדרשת גם כוונה חיובית "לשם מצת מצווה", אזי מצה שנאפתה בפירוש שלא לשם המצווה הזו – אינה מתאימה לליל הסדר, ובהחלט יש סברה לומר שמותר לאכול ממנה בערב פסח.
הרב ז'ולטי עמד על כך, שכבר בחידושי רבי מנחם המאירי (פסחים, דף צ"ט), מרבותינו הראשונים, מפורש שאכן מותר לאכול בערב פסח מצה שנאפתה שלא לשמה. לעומת זאת, מפשט דברי הרמב"ם משתמע שבערב פסח מותר לאכול רק מצה שנראית שונה בטעמה או בצורת האפייה שלו, כמו מצה מבושלת, או עוגה או מאכל אחר שהוכן מקמח מצה. אבל מצה שנראית רגילה לחלוטין, אלא שהיא נאפתה שלא לשמה – אסורה באכילה בערב פסח. כך פסק בפירוש גם בשו"ת הריב"ש (סימן ת"ב), גם הוא מרבותינו הראשונים. לכך מצטרפת העובדה, שערב פסח שחל בשבת אכן לא חל בכל שנה, אבל זה בהחלט קורה מדי פעם, ולא מצאנו שהפוסקים לדורותיהם הציעו את הפתרון הזה של אפיית מצה "שלא לשמה".
הרב ז'ולטי עצמו סבור היה שמדובר בפתרון ראוי ונכון למטבחים מוסדיים, ובתשובתו הראשונה הציע את הדבר כפתרון גם למשפחות פרטיות, כאשר ברוך ה' יש הרבה ילדים בבית וקיים חשש שהחמץ יתפזר במהלך השבת. לדבריו, הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל הסכים עימו לפתרון זה כפתרון מתאים למטבח מוסדי. בדעה זו נטה להחזיק גם הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יחווה דעת, ג' כ"ו). לעומתם, הרב יצחק יעקב וייס זצ"ל, אב בית הדין של העדה החרדית בירושלים, דחה את הפתרון הזה מכל וכל (שו"ת מנחת יצחק, ח' ל"ז), וכך הייתה גם דעתו של הרב שאול ישראלי זצ"ל.
עמיתו של הרב ז'ולטי ברבנות ירושלים, הרב שלום משאש זצ"ל, הציע פשרה: מותר לאכול מצות שנאפו "שלא לשמן" עד לסוף זמן אכילת חמץ בערב פסח (שו"ת שמש ומגן, א' כ"ח-ל'). הוא מבקש להתבסס על דעת כמה ראשונים, שהסבירו שהאיסור החמור באכילת מצה בערב פסח מתחיל רק משעה שהחמץ אסור באכילה. לדעת הרב משאש, ניתן לסמוך על הדעות הללו ולצרף להן את המקורות שהציע הרב ז'ולטי לאכילת מצה שנאפתה שלא לשמה, וכך לאכול גם בליל שבת וגם בשבת בבוקר – עוד לפני זמן אכילת חמץ, את אותן מצות שנאפו שלא לשמן.
ואמנם, כך נהוג זה שנים ברבנות הצבאית כאשר ערב פסח חל בשבת. גם השנה, יצאו נציגי ענף הכשרות ברבנות הצבאית לפקח אישית על אפיית מצות "שלא לשמן", שסומנו במיוחד ובהן ישתמשו במטבחי צה"ל בשבת הגדול. במידת האפשר, ראוי לאכול מצות אלה בשבת בבוקר רק עד סוף זמן אכילת חמץ, ואולם פשוט וברור שחיילים שיוצאים לפעילות מבצעית, ונדרשים למזון משביע לפני צאתם לפעילות, רשאים להקל בכך גם בהמשך ה
