יעקב ספוקויני"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" [יא, ה].
שואל רש"י בשם הספרי: איך ייתכן שהמצרים נתנו להם דגים חינם? הרי נאמר "ותבן לא יינתן לכם". אם תבן לא נתנו להם חינם, דגים נתנו להם? ומתרץ: "חינם מן המצוות". מסבירה נחמה ליבוביץ': "המתאווים שכחו את העוול המשווע שנעשה להם, שכחו את הסבל והצרות. נשארו בזיכרונם אי אלו טובות ומאכלי תאווה שניתנו להם, ואין שואלים משום מה ניתנו להם… נראה שחז"ל העמיקו לראות לליבם… ידוע שציבור עלול לקבל עליו סבל ועוני ומחסור אם המטרה נראית לו… ואולם ידוע שכאשר אי-שביעות רצון מכרסמת בלב המונים, תתפרץ הנרגנות מלווה בביקורת טענות ותביעות… זו אפוא ההבחנה של חז"ל 'חינם מן המצוות'. לא אל מאכל ומשתה, אל דגים וקישואים, בין אם ניתנו חינם ממש, בין אם ניתנו בזול. לא אל אלה יצאו עיניהם, אלא אל אותו חופש מדרישות לתרבות ומתביעות לריסון עצמי, שבו חיו העבדים במצרים…". המתלוננים לא היו באמת רעבים. היה זה רעב מדומה למה שלא היה.
רעב ממש כן היה בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה [1914-1918]. מייד עם כניסתם למלחמה, סגרו הטורקים את מיצרי הבוספרוס והדרדנלים בפני אוניות זרות. בכך עצרו את הדרך בפני סכומי הכסף הגדולים שמימנו את רבבות משפחות 'היישוב הישן'. עצירה זו שיתקה את ענפי הייצור ופגעה גם במשק החקלאי, שלא היה לייבא דלק להפעלת הבארות וגם לא לייצא את הסחורה.
בנוסף, הכריזו הטורקים על 'מורטוריום' – דחיית תשלומי חובות. הבנקים נסגרו, ערך הלירה הטורקית ירד, ואנשים החלו לסחור בתחליפי כסף: שיקים ופתקאות. בנוסף לצרות הטורקים, באה צרה אחרת – מכת הארבה. בשנת 1915 פקדו את הארץ להקות ארבה עצומות שחיסלו את כל היבול.
המשבר הכלכלי ומכת הארבה גרמו לרעב נוראי. הרעב היכה קשות ביהודי הארץ. עפ"י נתונים לא רשמיים, כ-15,000 יהודים מתו ברעב בתקופת המלחמה, בעיקר ילדים וזקנים. בין המתים, שתי בנותיו של הצדיק רבי אריה לוין.
shai-pal
בוריס שץ, מנהל 'בצלאל' מספר על המצב בירושלים: "…בשארית כוחותיה, נלחמה ירושלים ברעב. בבתי הכנסת הסירו את הכתרים ואת הרימונים מעל ספרי התורה, ומכרום כגרוטאות כסף. הערביות עטפו את ראשן בטליתותינו… עשב השדה נעשה מאכל לבני אדם. רבים שלחו יד בנפשם לבל יראו בגווע ילדיהם ברעב". בתחילת 1917 מתו מרעב וממחלות בירושלים לבדה 300 נפש בחודש.
הראשונים שנחלצו לעזרה היו מנהיגי 'היישוב החדש'. הם הקימו את 'הוועד להקלת המשבר' בראשות מאיר דיזנגוף. הוועד אסף כספים, רכש חיטה לאפיית לחם והלווה כספים לעסקים. גם הג'וינט האמריקאי התגייס לעזרה. אלא שהתעוררה בעיית הובלה. הממשל בוושינגטון נענה לבקשה להעמיד לרשות התורמים את האונייה 'וולקן' – אחת מספינות המלחמה של הצי השישי, שהפליגה לים התיכון כדי לספק פחם לאוניות הצי. הנשיא וילסון אישר להעמיס עליה גם מטען גדול לטובת היישוב בארץ. אלא שהטורקים דרשו לקבל לידיהם 75% מהסחורה. לבסוף הושגה פשרה, והם הסתפקו "רק" ב-45%… כך היה גם עם ספינות אחרות.
כשנכנסה ארה"ב למלחמה נגד טורקיה, נפסקה גם אספקה זו. הטורקים הכבידו גזרותיהם וקבעו את 'גזרת העגלות' בתחילת 1916. הם החרימו את רוב העגלות והסוסים שביישוב לטובת המאמץ המלחמתי. כמו כן, גירשו מהארץ את כל מי שלא רצה 'להתעתמן' ולהתגייס לצבא. ככל שהטורקים הפסידו בקרבות, כבדה ידם על האוכלוסייה. הקצינים והפקידים הטורקים שמו ידם על כל מה שיכלו והחרימו בהמות, צינורות, מנועי בארות וכל ציוד ואספקה שנזקקו להם. היישוב היה רעב, ואילו הטורקים הפכו לאוכלי חינם. לעומתם, רבי אריה לוין ורעייתו לא רק שלא התלוננו, אלא חלקו את מה שהיה להם עם אחרים.
Yaakovspok1@gmail.com
