מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)אף שימיה של המתיחות בין הציונות הדתית לבין האינטליגנציה החילונית כימיה של הציונות, בעשור האחרון שלפני טבח 7.10.23 היא הלכה וגאתה, טיפסה לגבהים שטרם נודעו כמותם בתולדותיה של הציונות, ולעומקים של קרע המאיים על יכולתה של החברה הישראלית להתקיים כגוף אחד. המתיחות הקבועה ניתנת להבנה באשר עצם קיומן של תרבויות שונות בחברה הישראלית, שאינן חופפות את התרבות המערבית, סותר את חזונה של האינטליגנציה החילונית, לקבוע את זהותה של המדינה כמדינה חילונית-מערבית-ליברלית. חברה רב תרבותית אומנם חרותה על דגלה של המדינה הליברלית, ואולם זאת רק בתנאי שכל התרבויות אמונות באופן מלא על תשתית ערכית-ליברלית. הציונות הדתית אמונה על ערכי הליברליזם, ואולם יש מרכיבים נוספים בזהותה, כמו ערכי יהדות וכמו ערכי ציונות, שאינם מרכינים ראשם בפני ערכי הליברליזם. על דגלה של החברה הישראלית כולה חרותה אומנם הסיסמה: "מדינה יהודית דמוקרטית", ואולם לאינטליגנציה החילונית לא נתבררה עדיין כל צרכה משמעותה של המילה "יהודית". וזה המקום לומר כי חטא חוטאת האינטליגנציה החילונית לציונות הדתית בהנחתה כי זו האחרונה אינה שותפה נאמנה לדבקות בערכי הדמוקרטיה והחופש.
בעשור האחרון לא התרחש איזשהו אירוע "משנה משחק" שהיה עלול לסכן את ההגמוניה של התרבות החילונית-ליברלית. אדרבה, השפעתה של היהדות הדתית על יסודותיה התרבותיים של המדינה הלכה ונחלשה לאורך השנים, והיא ויתרה על חזונות כמו מדינת תורה או צביון יהודי לפרהסיה הישראלית. המשפט העברי היה לקוריוז, והוא נכנע כניעה מוחלטת לעליונותו של החוק, ולעליונות ערכי הליברליזם על ערכי יהדות.
מאליה עולה השאלה מה גרם להתלקחות המתח בין הציונות הדתית לחילונית?
התשובה נעוצה כנראה בעתיד יותר מאשר בהווה. בחלומות הביעותים של האינטליגנציה החילונית העתיד צופן בתוכו מהפך של ממש בזהותה של המדינה, זאת באשר שיעור הגידול הטבעי של הזרמים ה"אחרים" של החברה הישראלית עולה על שיעורו בקרב הזרם החילוני. כשהתעוררה האינטליגנציה החילונית שטופת זיעה מהחלום המסויט היא זרקה לעולם ביטוי חדש בשפה העברית: "הדתה", שהפך חיש קל למטבע לשוני עובר לסוחר. מעתה כל משפט בספרי הלימוד שהיה בו רמז שנלקח ממקור יהודי כלשהו, כל דוכן להנחת תפילין שהועמד במקום כלשהו, כל תפילה שהתקיימה במרחב ציבורי, כל זמזום של שיר ישראלי שיש לו ניחוח יהודי, כל אלה נחשדו ב"הדתה".
להבותיה של המתיחות גאו עם היבחרה של הכנסת העשרים וחמש ב-1.11.2022, כשהתברר שיש לנתניהו רוב של 64 מנדטים, ועם השבעת הממשלה החדשה ב-29.12.22, והגיעו לשיאן עם הצגת הרפורמה המשפטית ב- 4.1.2023.
מכאן ואילך החלה פרימה של אריג החברה הישראלית, שהקרדיט לה נתון כולו לאינטליגנציה הישראלית. זו ראתה בעיני רוחה את חזונה מתנפץ לנגד עיניה, ואת חלומות הביעותים שלה בשנים הקודמות, הולכים ומתגשמים והופכים למציאות מרה, והחליטה להשליך את התינוק עם האמבטיה. באופן פרדוכסלי היא מיאנה להכיר בתוצאותיה של הדמוקרטיה, וזאת כי, לטעמה, זו דמוקרטיה הנשענת על קבוצות שערכי הדמוקרטיה אינם תמיד נר לרגליהן.
בשמחת תורה תשפ"ד אירע בישראל האסון הגדול בתולדות המדינה בו נטבחו 1200 ישראלים ובעקבותיו פרצה מלחמת חרבות ברזל. לכאורה היה צפוי שהחברה הישראלית תאחה את הקרע ותתכנס אל ערכי הציונות הבסיסיים, אל הגורל היהודי המשותף, ואל נכסי הרוח המשותפים, העולים על כל החזונות שעליהם מתקוטטת החברה הישראלית.
למרבה הצער, הסתבר כי הריב בין הציונות הדתית ובין האינטליגנציה החילונית עמוק הרבה יותר, והאסון והמלחמה רק חידדו את ההתנגשות. ושוב אני מבקש להעניק את הקרדיט לחידוד הזה לאינטליגנציה החילונית. קל מאוד ללמד עליה זכות ולומר שריב לה עם סמוטריץ ובן גביר ולא עם הזרם הציוני דתי. זה לא נכון. באופן כל כך פרדוכסלי דווקא השיעור הגבוה של בני הציונות הדתית שנפלו במערכה, שיעור העולה לאין ערוך על שיעורו של זרם זה באוכלוסיה, הוא שהצית את האש. פעם הואשמו בני הציונות הדתית על חלקם הנמוך במחיר הכבד ששילמו חיילינו במלחמות ישראל (האשמה שהיא כמובן חסרת שחר), ועכשיו הסבירה האינטליגנציה החילונית בהסברים כל כך מופרכים והזויים, את התנדבותם ומסירות נפשם, כנובעות ממניעים משיחיים ומלהיטות יתר במלחמה, בניגוד אליה שהיא שוחרת שלום. האשמות אלה מתכנסות לאמירה הבלתי נסבלת, שיש לה יותר ויותר תומכים: "אוכלי מוות".
חלל האוויר מלא קריאות לאחדות אבל מי שאוזניו רגישות יודע לזהות שהן "במעמד צד אחד" בלבד. הקריאות הללו חסרות ערך. הקרע בחברה הישראלית עמוק מכדי שקריאות כאלה יאחו אותו. יש לרדת לעומק שורשיו בלב פתוח ונפש חפצה, ולתור אחר הנוסחה לחיים משותפים, שאם לא כן סכנה של ממש אורבת למפעל הציוני, סכנה העולה לאין ערוך על הסכנות האורבות לנו מבחוץ, שעליהן הוכחנו שאנו יודעים להתגבר.
