ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)"על הצורך הכמעט אובססיבי לשייך עמדות לקבוצות, אני יכול להעיד מניסיוני האישי. בכל פעם שאני מדבר עם קהל על ערכים ליברליים והומניסטיים, אני מייד נחשד כשמאלני. בכל פעם שאני מדבר על ערכים פטריוטיים ועל ציונות, אני מייד נחשד כימני… ('מלכוד 67', מיכה גודמן, עמ' 116–117).
בכל דור קמים אנשים הפועלים מתוך תשוקה בוערת לאמת, לשליחות, לאידיאולוגיה. לעיתים הם נושאים את דגל האמונה, הצדק או הלאום, ולפעמים את שלושתם יחד. אבל כשהקנאות מחליפה את המוסר, כשהיא עוקפת את ההלכה, וכשהיא מבטלת כל מי שחושב אחרת, אנו צועדים על מדרון חלקלק, מסוכן, ולא פעם גם מדמם. קנאות אידיאולוגית הופכת למסוכנת כשאין לה בלמים. כשהיא מדירה, מבזה, מקטלגת, וכשבסופו של דבר היא לוקחת את החוק לידיים.
חז"ל לא חסכו את ביקורתם: "לא חרבה ירושלים אלא… מפני שנעשה דין תורה ולא לפנים משורת הדין". כלומר, הקפדנות, ההתעקשות היתרה, הרצון למצות צדק בלי חסד, היו מהגורמים המרכזיים לחורבן. המנהיג האמיתי נמדד ביכולתו להכיל, לאחד, לסמן כיוון מתוך אחריות. הקנאי נמדד ביכולתו להצית אש. המנהיג שואל מה יקרה לעם, הקנאי שואל מה יקרה לאמת שלי. אבל עם לא שורד על אמת אחת בלבד, הוא שורד על מחלוקת לשם שמיים, על מרחב נשימה, על איזונים.
ברוח זו כותב הרב קוק באיגרותיו (אגרות הראי"ה, כרך א', אגרת קצ"ג): "ודבר ברור הוא, שקנאות כהוגן אינה שייכת כי אם לגדולי עולם, צדיקים גמורים, שבדקו דרכיהם בכל חדרי התורה ויראת שמיים באמת, ומי שאינו כזה – הרי קנאתו פסולה ומזויפת, ואין זה כי אם פורקן של נטיות רעות במעטפת של קנאות." הספרות העברית והכללית לא נותרת אדישה לתופעה זו. אלבר קאמי כתב ב"האדם המורד" על הסכנה שבמרד חסר גבולות: מרד שמבקש צדק, אך בסופו הופך עריץ יותר מהשלטון אותו הפיל.
קנאות אינה רעה כשלעצמה. היא יכולה לנבוע מאהבה עמוקה לערכים, מהתלהבות לתקן עולם. אך כשאין לה גבולות, כשאינה מצייתת לחוק, כשאינה עוצרת לשאול, היא מידרדרת למקום שבו אפילו הקב"ה כביכול כבר אינו שותף .נדרשת מאיתנו אחריות לא להיסחף אחר מסרי שנאה בתחפושת של אמונה. להבחין בין מנהיגות אמיצה לבין קנאות מסוכנת. לא כל מי שצועק בשם אלוקים מדבר בשמו. המתח בין קנאות לשלום, בין גבורה מוסרית להתפרצות אלימה, בין חינוך לערכים לבין הסכנה שבקיצוניות – כל אלה הופכים את פרשת 'פנחס' לאחת הטעונות והמורכבות בתורה.
במונחים חינוכיים, ניתן לומר שפנחס מייצג את הדמות המחנכת הנדרשת לעיתים לעמוד באומץ מול מגמות הרסניות, גם במחיר של ביקורת ציבורית. אך תנאי הכרחי לכך הוא שלמחנך יהיו יושרה פנימית, ידע עמוק ומוכנות לשאת באחריות המלאה למעשיו. זוהי לא קנאות לשמה, אלא דוגמה לאחריות ערכית.
האתגר המרכזי של מחנך כיום הוא לחנך לערכים מבלי לגלוש להטפה, לעודד עמידה על עקרונות מבלי להצמיח קנאות עיוורת. ילדינו נחשפים לאינספור מסרים מהמדיה החברתית, מתרבות הפופ, מהפוליטיקה, שרבים מהם מציגים קצוות: שחור ולבן, טוב ורע, גיבור ונבל. תרבות ה"בטל" (cancel culture) מחפשת צדק, אך לעיתים כופה קונפורמיות ומדרדרת לשיימינג. פרשת 'פנחס' מלמדת אותנו שיעור עדין אך קריטי: חינוך לערכים אינו חינוך לצייתנות, אלא לטיפוח מצפן מוסרי פנימי. קנאות עיוורת, גם אם בשם אידיאל, היא סכנה. אבל שתיקה רופסת מול עוול אינה אפשרות. המשימה החינוכית היא לאמן את הילד לזהות מתי נכון לפעול, איך לפעול, והאם הוא מבין את המחירים. הפרשה אינה מסתיימת במעשה הקנאות. להיפך, היא פונה מייד לעיסוק בהמשכיות ובמנהיגות. משה מצוּוה להעמיד את יהושע בן נון כמנהיג הבא. ה' מורה למשה: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ… וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו". זוהי העברה רכה של סמכות, לא מתוך מאבק אלא מתוך אחריות.
גם כאן המסר החינוכי ברור: אחרי כל סערה נדרש תהליך של תיקון, של חיבור, של בניית אמון. מנהיגות אינה קפיצה לרגעי שיא אלא תהליך ארוך של טיפוח אמפתיה, הכלה, סבלנות. זו גם תשובה תרבותית לאתוס הגיבור הבודד של פנחס כי אחרי הקנאות באה הבנייה .דווקא בפרשת 'פנחס', שתחילתה במעשה חריף אך סופה בהעמדת מנהיג רך וסבלני, טמון מפתח חשוב: אי אפשר לבנות חברה בריאה כשכל צד רואה בקנאות את הפתרון. לעיתים יש לפעול בתקיפות – אך תמיד מתוך אחריות, זהירות ושאיפה לשלום. לא במקרה נקראת הברית שניתנת לפנחס "ברית שלום". לא מלחמה, אלא פיוס.
פרשת 'פנחס' מציבה אתגר לדמות המחנך, המנהיג, ההורה: איך לטפח דור שמסוגל לעמוד על ערכיו מבלי לפעול באלימות. דור שמסוגל לזהות עוול מבלי להידרדר לפופוליזם. דור שמחפש שלום, אך אינו מפחד מהתמודדות.
