עו"ד פרופ' אבי וינרוטמשה אומר לבני ישראל (דברים כ"ו, יח-יט) "ה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה … ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת".
המילים "לתהילה ולשם ולתפארת" באות לבטא עליונות של עם ישראל על הגויים. אך הניסוח קשה תחבירית כי כשנאמר "כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת" ניתן להבין כי הקב"ה עשה את הגויים "לתהילה ולשם ולתפארת". היה על הפסוק לומר: ולתתך עליון לתהילה ולשם ולתפארת על כל הגויים. מהו הטעם לסדר התחבירי של פסוק זה?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר את הדברים על ידי התוויית קו חשיבה מרהיב בהבנת דרכה של תשובת האדם מחטאו.
במסכת ברכות (דף ל"ד עמ' ב') מצינו "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים". כיצד יתכן כי מי שהיה קדוש כל חייו יהא נחות מאדם שחווה חטא? וכי אין ערך עודף למי שנשמר כתינוקות של בית רבן, שבמסכת שבת (קי"ט עמ' ב') נאמר כי מעלתם גדולה כי לא טעמו חטא?
המהר"ל בספרו נתיבות עולם (נתיב התשובה פרק ב') מבאר כי הצדיק אמנם קרוב אל ה' אך החוטא "שהוא בא מרחוק" – הדביקות שלו יותר גדולה. מי שבא מרחוק הלהט שלו חזק ממי שנמצא שם תמיד. נמצא, כי החטא עצמו הוא חומר בעירה בידי האדם לגלות רבדים של אהבת ה' שלא היו מתגלים קודם לכן. אכן, הכתוב אומר (מיכה ז', ח'): "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי כי אשב בחשך – ה' אור לי", ואמרו חז"ל (מדרש תהלים, כ"ב) "אלמלא נפלתי לא קמתי, אלמלא ישבתי בחושך לא היה אור לי". יסוד הדברים בזוהר (חלק ב' דף קפ"ד עמ' א'): "אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך, ואין הטוב אלא מתוך הרע".
הרב סולובייצ'יק בספרו 'על התשובה' מבאר כי אל לבעל התשובה לתלוש דפים מיומן חייו ולהדחיק ולשכוח פרקי חיים הרוויים בחטא. אל לה לאישיותו להיות גדועה. אדרבה, פרקי חיים אלו הם כוח בעירה הדוחף אותו במעופו כלפי מעלה, שכן "ישנו קו טראגי בגורל האדם, שהאנשים והדברים האהובים אינם זוכים להערכה נכונה כל זמן שהם מצויים. אדם מתחיל להעריך אותם במלוא ערכם רק לאחר שנעשו דמויות רחוקות. משל אילו ראיתי את אבי ז"ל כעת, הייתי רץ אחריו במהירות, כך רץ החוטא אל הבורא במהירות, בסער, בייסורים. על ידי דחף זה של הגעגועים – עולה בעל התשובה על הצדיק הגמור. את חטאו לא שכח. אסור לו לשכוח אותו. חטא הוא הכוח הדוחף ולכן, הקב"ה אינו רק 'עובר על פשע' אלא גם "נושא עוון ופשע".
בהתאם למהלך זה מבאר רבי לוי יצחק כי גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שהרי הזדונות הם כוח הבעירה שמניע את האדם לחתור בעוז ולשאוף בגעגוע לשוב אל ה'.
מכיוון שאין הטוב ניכר אלא בהעדרו, והאור מאיר יותר כשהוא עולה מן החושך, מבאר רבי לוי יצחק, כי מעלת ישראל בהירה יותר בהשוואה לחשכה שמפיצות האומות בעולם. המילים "לתהילה לשם ולתפארת" אכן מתייחסות לגויים והפסוק אומר כי "כשהקב"ה מתבונן בישראל ובאומות ורואה שהן לא עובדות אותו, הרי שהקב"ה מתפאר מאוד בישראל, וזהו שנאמר 'וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה … על כל הגויים אשר עשה'".
הנה כי כן, בעוד שהיצר הרע מנסה לזרוע ייאוש באדם שחטא ולומר לו "כמה רחוק אתה", הרי שרבי לוי יצחק מפיח רוח תקווה ועומד על האור הנובע מתוך החושך ועל קרבת ה' המתעצמת כתוצאה מן המרחק.
