פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בראשית השנה, עת אנו מתכנסים סביב שולחן החג, פותחים מחזור תפילה עתיק יומין ושומעים את קול השופר המנסר בחלל האוויר – קשה שלא להרהר במשמעותה של השעה.
השופר, כך לימדונו חז"ל, מהווה קריאת השכמה. וכך כתב הרמב"ם: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו כלומר: עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם". לא דנדון פעמונים, לא צפירת אזעקה מחרישת אוזניים ולא נעימת כינור מתוקה. קול קמאי, פרוע, שבור, חורק, הנכנס אל ליבו של אדם ואמור לנער אותו.
יותר מכל כלי אחר, השופר מסמל פרדוקס מסוים: קולו עז, רועם, אך צורתו פשוטה, פרימיטיבית, טבעית, כמעט ללא מגע יד אדם. מקורו בקרן של חיה, יצור דומם, אך נשימת האדם בתוכו הופכת אותו לקול של חיים. ואולי בכך טמון סודו: השילוב שבין החומר לרוח, בין האדם לבוראו.
כמו במציאות הרב-קולית בת ימינו, גם השופר אינו דובר בקול אחד. לצד התקיעה הגדולה יש תרועה ויש שברים, הרבה שברים וחלקיקים הנדרשים להיאסף אל מקום אחד, ולנסות לשוב ולהתאחות מחדש. שבר אישי, אנושי, עשרות שבויים וחטופים, אלפי משפחות שכולות, פצועי גוף ונפש, נפגעי פוסט טראומה, בעלי עסקים ומשפחות מילואימניקים שמתקשים לתפקד ולהתאושש, עקורי בתים שטרם שבו למקומם, צלקות עמוקות שרושמן לא פג וספק אם יירפא לעולם. ושבר לאומי, רווי קנאה ושנאה, מחלוקת ומריבה.
השנה, יותר מתמיד, השופר – על תרועת האזעקה שבו וריבוי שבריו, אינו רק זיכרון עתיק, אלא מציאות חיה, כאן ועכשיו. בחברה שסועה, נרגזת ונרגנת, מפולגת ומסוכסכת, קול השופר מזכיר לנו שלמרות הכל, יש עדיין צליל אחד שעשוי לאחות קרעים ולרפא נשברי לב: קול אחד, ללא אומר ודברים, קול שאינו שייך לאיש אלא לכולנו.
כבימי קדם, גם עתה מבקשת התקיעה להוציא אותנו מאזור הנוחות, מהשגרה האפורה, אל עבר עתיד טוב יותר. כשכותרות החדשות מלאות במאבקי זהות, בוויכוחים על דמותה של המדינה, בשאלות של "מי אנחנו" ו"לאן אנו הולכים", השופר שב ומזכיר לנו: "אשרי העם יודעי תרועה". אשרי העם שיודע, גם מתוך ובעקבות השבר הנורא לעשות חשבון נפש, להיטיב את דרכיו, להאזין ולהקשיב. לא רק לדבר ולצעוק ולצווח אלא לשמוע, לשמוע קול שופר ולתרגם את קריאתו למעשים רבי משמעות.
קול האיל שנאחז בסבך, מבקש להזכיר לנו את עקידת יצחק. על לוח לבבנו נצור וחרות זכר כל העקודים שנעקדו על המזבח בשנתיים האחרונות. מעשה העקידה הוא סיפור של מסירות נפש, הקרבה אינסופית. אבל יש בו גם ממד חשוב של חמלה: במקום מוות – חיים; במקום אובדן – המשכיות.
קול קרן האַיִל שהִדהד בהר המוריה הולך ומתגלגל מסוף העולם ועד סופו. הוא מלמד אותנו שבחירתו האמיתית של אברהם אבינו לא הייתה הקרבת בנו או המוות על קידוש השם, אלא החיים על קידוש השם. "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
ראש השנה איננו רק חג של חשבון נפש אישי, אלא גם יום חשבון נפש לאומי. "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), לשון רבים. לא רק קול פרטי, אישי, מגזרי, אלא קריאה כללית, לציבור כולו. עלינו לשוב ולבחון כל העת את דרכנו: האם אנו פועלים לשימור המרקם העדין המחבר בין חלקינו שונים; האמנם ידענו – ונדע – לשמוע גם את ה"אַחֵר", לחלוק עליו מתוך כבוד, לברר ולברור את דרכנו מתוך סובלנות ובלי לשבור את הכלים?
בפרוס השנה החדשה, אנו נדרשים להחליט לאיזה קול תהיינה אוזנינו כרויות: לקולות הרעש, הפילוג, השיסוי וההסתה, או לתקיעה הפשוטה, הזכה והטהורה, היוצאת מלב ונכנסת אליו. קריאה המזמינה אותנו לשוב ולבחור בדרך של אחריות, רגישות, אמפתיה, ערבות הדדית, תיקון, אמון מחודש.
יהי רצון שנשכיל לשמוע השנה לא רק את קול השופר הזועק מרה, ולא רק את קול תרועות המלחמה והששון אלי קרב, אלא גם את הקולות השקטים סביבנו. את קול הילד שמחפש נחמה, את קולו של שכן קרוב הזקוק לעזרה, את קולם של אחים ואחיות, אנשים המבקשים למצוא מסילות ללבבנו. אם כך נעשה, נוכל להפוך את קול התרועה והתקיעה לקול של תקווה ונחמה. מתוך כל אלה, נקווה, נייחל ונתפלל, להפוך את קול התרועה לקול של שלום ואחווה; את קול השברים לקול של תקווה; את קול התקיעה – לאות חיים.
כתיבה וחתימה טובה, שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל. בשורות טובות, ישועות ונחמות.
