האיזון שבין גשמיות לרוחניות

לאחר מכת בכורות, הצטוו ישראל במצוות פדיון בכור. המצווה כוללת פדיון בכור אדם ובכור בהמה טהורה. בהמות טמאות אין צריך לפדות מלבד החמור: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ" (שמות יג, יג). התורה קבעה שכאשר נולד בכור לאתון, הוא נאסר בהנאה מפאת קדושתו, ויש לפדותו בשה, שיינתן  לכהן במתנה.  אם לא פודים את החמור הוא אסור בהנאה, וחובה לערוף את ראשו.

ספר החינוך מסביר את מצוות העריפה, שלכתחילה בעל החמור היה אמור לתת לכהן שה עבור הפדיון, אולם אם לא ייתן, יש צורך לקנוס אותו ולערוף את ראש החמור. אולם, עדיין עומדת השאלה מדוע התורה החריגה את החמור וציוותה אותנו על פדיונו, בשונה מכל הבהמות הטמאות, שאין צורך לפדותן.

רש"י מתייחס לנקודה זו, וכך הוא כותב: "ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד, שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים". רש"י מציין שבגזירת הכתוב עסקינן, אבל בהסברו השני מציע רש"י שהואיל וישראל השתמשו בחמורים על מנת להעמיס סחורה ממצרים, ראוי שנזכור את החמורים באמצעות הפדיון.

ננסה להוסיף קומה על הסברו של רש"י, ובכך להסביר גם את הסיבה שהפדיון נעשה באמצעות שה. שתי דמויות משמעותיות רכבו על חמור. משה רכב על חמור בשעה שיצא לשליחותו הציבורית במצרים: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר".

שנים רבות קודם לכן רכב אברהם על חמור בדרכו אל העקידה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ". ובעתיד החמור ישמש גם את מלך המשיח: "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט). המשותף לכל המקרים הוא שהחמור משמש אמצעי למשימה משמעותית וחשובה. אברהם בלכתו לעקידה, משה בדרכו לגאול את ישראל, ולעתיד לבוא מלך המשיח. ההצלחה במשימה תלויה בשליטה של הרוכב בחמור. השליטה בחמור היא השליטה בחומריות.

ניתן אף למצוא דמיון ממוקד יותר בין פדיון חמור לעקידת יצחק. בפרשת העקדה נאמר: "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר… וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹקים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי". כאשר אברהם הולך עם יצחק הוא אומר לנעריו שבו לכם עם החמור, ומשם עוזב את החומריות וממשיך אל הקודש שבסופו יקריב את האיל. גם גאולת מצרים תתבצע באמצעות חמורים העמוסים ברכוש. אולם, כבר מרגע היציאה ממצרים מרחפת הסכנה של שעבוד לחומר, ולכן נדרשו ישראל  לפדות את החמור בשה, שמסמל את ההקרבה ואת עבודת השם.

מצוות פטר חמור מבקשת לסלול עבורנו את הדרך הנכונה של שילוב בין חומר לרוח. אדם נדרש להיות עם החמור ולהעמיס עליו רכוש לפי צרכיו, אולם כל זה מותנה בכך שתהיה מודעות של שליטה על החמור (החומריות) למטרות משמעותיות וחשובות.

קדושת פטר חמור רומזת על הקדושה הגנוזה בחומריות, בתנאי שהיא משרתת השגת ערכים. מכאן שלא בביטול החומר רוצים אנו, אלא בשילוב שבין החומר לרוח. אולם, מי שלא ישאיר מקום להקרבת השה (הרוח), יידרש לערוף את החמור (החומריות), שכן חומר ללא רוח אין לו קיום וצריך לבטלו.

גם אם נדיר לקיים מצוות פדיון חמור, משמעותה מלווה אותנו תדיר בחיינו. הצורך באיזון שבין החומר לרוח קיים במיוחד בתקופתנו, שהיא כל כך מאתגרת – מצד אחד אנו עסוקים באתגרי פרנסה בעקבות מילואים ממושכים והתאוששות מנזקיה של המלחמה, ומצד שני יש צורך בעיסוק ברוח שיכול להעניק לנפש מרפא למכאוביה.