ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)במציאות של מלחמה רב-זירתית ואיום מתמשך, גישת הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל מציעה לנו "ערכת הישרדות" פסיכולוגית – דרך לא רק לשרוד את המצב, אלא למצוא בתוכו עמדה אנושית איתנה. פראנקל מזכיר לנו שהאדם הוא היצור היחיד שיכול להתעלות מעל נסיבות חייו. הנה מספר כלים ליישום:
החיבור לערכים: פראנקל נהג לצטט את ניטשה: "מי שיש לו 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". המלחמה הנוכחית אינה רק אירוע ביטחוני כפוי, היא נובעת מערכי יסוד: הגנה על הבית, הזכות לחיות בביטחון והבטחת עתיד הדורות הבאים. בפרקטיקה: הזכירו לעצמכם את הערכים שהביאו אותנו למערכה הזו. כשמבינים שמטרות המלחמה הן שמירה על קיומנו וחירותנו, המתח מקבל הקשר רחב יותר והופך לבעל משמעות. חיבור למטרות העל מסייע להפוך מקורבן פסיבי למשתתף פעיל ומשמעותי (גם בעורף).
עוצמת הרוח האנושית: הלוגותרפיה מדגישה כי לצד הגוף והנפש (שיכולים לפחוד), קיימת באדם "הרוח" – ממד שאינו נכנע לנסיבות ושאינו חולה לעולם. בפרקטיקה: גם כשחשים פחד, ניתן לגייס את עוצמת הרוח האנושית. אמרו לעצמכם: "הגוף והנפש שלי חווים כרגע לחץ, אבל הרוח שלי חזקה מהמצב הזה". זוהי היכולת האנושית להתייצב מול הגורל ולומר: "אני לא אשבר".
הבחירה שבין האירוע לתגובה: המהות של תורת פראנקל היא שבין האירוע לבין הדרך שבה אנו פועלים, קיימת לאדם יכולת בחירה. בפרקטיקה: האירוע (האיום מטהרן) הוא נתון שאין לנו שליטה עליו. אך התגובה שלנו – האם נפעל מתוך פאניקה או מתוך קור רוח – היא המקום שבו אנחנו מממשים את החופש הפנימי שלנו. בכל רגע של מתח, שאלו: "איזו תגובה ראויה אני בוחר לאמץ כעת?"
כוונה פרדוקסלית והומור: כלי לנטרול חרדה על ידי הקצנה מכוונת של הפחד. ההומור יוצר מרחק בריא בין האדם לסבלו (עבור מי שמרגיש מסוגל לכך רגשית). בפרקטיקה: אם אתם פוחדים מהאזעקה, נסו לומר בציניות: "אני מקווה שהאזעקה הבאה תהיה מספיק חזקה, כדי שסוף סוף אשמע מה השכנים אומרים במקלט". הומור הוא עדות לכך שהרוח שלכם גבוהה יותר מהאיום.
הערוץ החווייתי: המשמעות אינה נמצאת רק בעשייה, אלא גם בחוויה. חיבור לחושים ולטבע מחזיר אותנו מהדאגות לגבי העתיד אל עושר הרגע הזה. בפרקטיקה: תרגלו נוכחות. שימו לב לקרן שמש, לטעם הקפה, או לציוץ ציפורים. שאלו את עצמכם: "מה יש בידי כרגע שמעניק לי נחמה?". הטבע והיופי הקטן סביבנו הם עדות לכך שהחיים חזקים מהחורבן, והם מזכירים לנו את השפע הקיים גם בתוך החסר.
תחושת הייחודיות: לכל אדם יש תפקיד שאיש מלבדנו לא יכול למלא. הייחודיות שלנו באה לידי ביטוי במקום ובזמן שבו אנו נמצאים כרגע. בפרקטיקה: שאלו את עצמכם: "מה אני, ורק אני, יכול לתרום במצב הזה?". אולי זו מילה טובה שרק אתם יודעים לומר לבן משפחה, הידע המקצועי שלכם, או עצם הנוכחות המרגיעה שלכם במקלט. אתם "האדם הנכון" עבור מישהו כרגע, ותרומתכם היא חסרת תחליף.
התעלות עצמית ודה-רפלקסיה: המשמעות נמצאת תמיד מחוץ לאדם. התמקדות יתר בחרדות ובסימפטומים (רפלקסיה) רק מעצימה אותם. בפרקטיקה: צאו מעצמכם אל האחר. עזרו לשכן, התנדבו או פשוט הקשיבו למישהו אחר. במקביל, בצעו "דה-רפלקסיה" – הסטת המבט מהמחשבות הטורדניות אל עבר עשייה קונקרטית ביומיום כמו עבודה, בישול או תחביב.
לקיחת אחריות: להיות אדם משמעו להיות אחראי. המשמעות אינה משהו שאנחנו "שואלים" את החיים, אלא משהו שאנחנו עונים עליו מתוך מעשינו.בפרקטיקה: מצאו דבר אחד שאתם לוקחים עליו אחריות מלאה כעת – מהטיפול בילדים ועד תחזוקת המקלט. כשיש לנו אחריות, אנחנו מפסיקים להיות קורבנות של המצב והופכים למנהיגים של חיינו.
תמונת עתיד: פראנקל שרד את מחנות הריכוז בין היתר בזכות העובדה שדמיין את עצמו עומד על במה אחרי המלחמה ומרצה על חוויותיו. בפרקטיקה: צאו מה"כאן ועכשיו" המאיים וצרו לכם תמונה מנטלית ברורה של היום שאחרי. מה הדבר הראשון שתעשו כשהשקט יחזור? התמונה הזו משמשת "עוגן" פנימי שמושך אתכם קדימה מתוך החשיכה.
לסיכום, גישת הלוגותרפיה מלמדת שגם כשהמציאות כואבת ומאיימת, אנו יכולים לבחור להיות משמעותיים. על ידי חיבור לערכים, לקיחת אחריות אישית והחזקה בתמונת עתיד של תקווה, אנו מחזירים לעצמנו את השליטה הפנימית ואת תחושת המשמעות.
