הכהן אביעד (פרופ', נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בפירושו לפרשתנו, עומד הנצי"ב, בעל "העמק דבר", על החובה הכפולה שחלה על כל אדם ביחסו לשופטים.
לדבריו, לא לחינם סמך הכתוב את "ברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך" (דברים טז, יז) ל"שופטים ושוטרים תיתן לך" (שם, יח), ללמדנו ש"הברכה מצויה בזמן שמכבדים את הדיינים". הֵד לכך מוצא הנצי"ב גם בפרשת משפטים שם סמך הכתוב איסור קללת דיין לברכה המצויה בביתו של אדם: "אֱלֹהִים [=במשמעות דיין, שופט] לֹא תְקַלֵּל, וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר. מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר".
עם זאת, הנצי"ב מדגיש שקיום מצוות "שופטים ושוטרים" אינו מתמצה במינוי אנשים ראויים וישרים לכהונת שפיטה, ויש לבקרם כל העת.
לפיכך, חותם הכתוב "ושפטו את העם משפט צדק". וכי תעלה על דעתך, שאם מִנִיתָ שופט ראוי, הוא לא ישפוט משפט צדק?
אכן, לדעת הנצי"ב, ושלא כפירוש הרווח, מלים אלה אינן מכוונות כלל כלפי השופט אלא כלפי הציבור: "גם זה אזהרה על בני ישראל שישגיחו על הדיינים [=שנתמנו כבר] שישפטו בצדק. והקולר תלוי גם בצווארם. ומזה למדנו על ראש עיר [=איש הרשות המבצעת!] שמחויב להשגיח על בית דין שבעירו. והיינו דאיתא במדרש קהלת דרבי אושעיא שמע שדייני עירו אינם מתוקנים, אמר 'ושנאתי את החיים'[!], והיינו משום שעליו היה מוטל להשגיח על זה, ואשמם בראשו!".
בדבריו יש ביטוי מאלף לגישה שלפיה אין רשות החסינה מביקורת, וראוי גם לרשות השופטת שתזכה לביקורת קבע. אכן, הביקורת צריכה להיעשות בדרך של איזון ובקרה בין הרשויות השונות, בדומה לגישת "הפרדת הרשויות" בימינו.
עיון במקורות המשפט העברי מלמד שהביקורת על המערכת השיפוטית צריכה להיות גם פנימית גם חיצונית. לצד הביקורת החיצונית, המערכת השיפוטית צריכה לבקר את עצמה ולוודא שאין בה פגמים שעשויים לפגוע בטוהר השיפוט, לפגום בעשייתה ולהעיב על תדמיתה בעיני הציבור.
הבטחת אמון הציבור בשפיטה, "שאין לה לא חרב ולא ארנק", גם הוא ערך חשוב במקורותינו. ביטוי לו ניתן באחת ההלכות-ההליכות המוסריות שחייבות ללוות כל מערכת שיפוטית, ועיקרה בכללים שקבעו חז"ל על לוח ליבם: "הווה נאה דורש ונאה מקיים", ו"קשוט עצמך תחילה ורק אחר כך קשוט אחֵרים". רוצה לומר: קודם שאתה בא להוכיח אחרים או לשפוט אותם, בחן את עצמך, האמנם אתה עצמך עומד בדרישות שאתה מבקש להפנות כלפי אנשים אחרים ולהחילם עליהם.
הגיונו של כלל זה נטוע כמובן על אדני "השכל הישר", ויש לו הדים במקורות שונים של המשפט העברי. במרוצת הימים, לבש הכלל לבוש משפטי והיה לכלל מחייב – לא רק מנחה – בשטחי משפט שונים.
כלל זה נזכר מספר פעמים בתלמוד בשם האמורא ריש לקיש בתלמוד הבבלי אגב כמה סיפורי מעשה. הראשון שבהם בא אגב סיפור מעשה בסוגיית הרחקת נזיקין (ב"ב ס, סע"א, להלן בתרגום חופשי): "לרבי ינאי היה עץ שנופו נטה לרשות הרבים. גם לפלוני היה עץ דומה. באו בני רשות הרבים וביקשו לכפות על פלוני שיקצוץ את ענפי העץ שלו. בא לפני רבי ינאי. אמר לו: לך כעת ובוא שוב מחר. בלילה קצץ רבי ינאי את ענפי העץ שלו. למחרת היום בא פלוני לפניו. אמר לו רבי ינאי: לך קצץ את אילנך. אמר לו פלוני לרבי ינאי: והרי גם לך יש עץ דומה? אמר לו רבי ינאי: צא וראה, אם שלי קצוץ הוא – קצץ גם את שלך, ואם לא – לא. מה סבר רבי ינאי מתחילה ומה סבר לבסוף? מתחילה סבר שנוח להם לבני רשות הרבים לשבת בצל אילנו. כיוון שראה שהדבר מפריע להם – קצץ את ענפי אילנו. ומדוע לא אמר לפלוני קצץ אתה תחילה את אילנך ואחר כך אקצץ את שלי? מפני דברי ריש לקיש שאמר 'קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים'!
במקור נוסף, מובא כלל זה כנימוק לכך שכהן גדול ראוי לשבת בדין כדיין, אגב דברי המשנה במסכת סנהדרין (ב, א) שלפיה "כהן גדול דן ודנים אותו": "כהן גדול דן", פשיטא! דנין אותו איצטריכא ליה [=נצרכה לו]. הא נמי פשיטא, אי לא דיינינן ליה – איהו היכי דיין? [=אם לא דנים אותו, כיצד הוא יכול לדון, והלא נאמר] "התקוששו וקושו", ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים!
חובת השופט והמוכיח להיות נקי מכל מום, בוודאי מום שאותו מבקש הוא לתלות בחברו, עולה גם ממקורות אחרים, העושים שימוש בביטויים אחרים. כך, למשל, נאמר לגבי שופטים: אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (רות א, א): "ויהי בימי שפוט השופטים"? דור ששופט את שופטיו, אומר לו [הדיין]: טול קיסם מבין שיניך! אומר לו [=בעל הדין לדיין]: טול קורה מבין עיניך! [ופירש רבנו גרשם על אתר: "שאם אמר לו השופט טול קיסם שלך גזילה מתחת ידיך היה משיב הוא לשופט טול קורה כלומר אני גזלתי קיסם שהוא מעט אתה גזלת קורה שהוא גדול מזה". אמר לו [הדיין לנדון]: "כספך היה לסיגים" (ישעיהו א, כב), אמר לו [הנדון לדיין]: "סבאך מהול במים" (ישעיהו שם).
רעיון זה מופיע גם בסוגיה אחרת (ערכין טז, ע"ב), אגב דיון במצוות תוכחה (שמקורה הוא בפסוק (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". על מצווה זו ויישום העיקרון שנזכר כאן, ראו: שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין – מצוות שבין אדם לחברו (הרב שלמה ליפשיץ עורך, אלון שבות תשפ"ו), עמ' 73): "אמר רבי טרפון: תְּמֵהַנִי אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו [המוכיח, לנמען התוכחה] 'טול קיסם מבין שִׁנֶּיךָ!' אמר לו [=נמען התוכחה, למוכיח]: "טול קורה מבין עֵינֶיךָ"!
רוצה לומר: עד שאתה בא להוכיח אותי, על 'קיסם בין שיניי' – פגם המצוי בי, "טול אתה קורה מבין עיניך", תקן תחילה פגם גדול יותר המצוי בך.
ביטוי רווח דומה שמקורו כבר במשנת תנאים הוא "נָאֶה דוֹרֵש נָאֶה מְקַיֵּם". בתוספתא (יבמות ח, ה) מובאים דברי בן עזאי – שלא נשא אישה מעולם – שלפיהם מי שאיננו עוסק בפרייה ורבייה הרי הוא כשופך דמים. "אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: נאין דברים כשהן יוצאין מפי עושיהן. יש נאה דורש ואין נאה מקיים. נאה מקיים ואין נאה דורש. בן עזאי נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר לו [בן עזאי]: מה אעשה, חשקה נפשי בתורה ויתקיים העולם באחרים".
מעבר למשמעויות האתיות והמוסריות, גזרו חכמי ההלכה והמשפט העברי גם השלכות מעשיות מעיקרון זה, שכוחו יפה גם לשעה גם לדורות.
