האיסור ההלכתי של גילוי סודות רפואיים אינו אופייני להלכות רפואה בלבד. איסור זה נאמר כלפי מגלה סוד כל שהוא ומקורו בפסוק, "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט, ט"ז).
אולם, נשאלת השאלה האם אין חריגים בנידון המאפשרים או מחייבים גילוי סודות רפואיים במקרים מסוימים. לדוגמא, אדם האוחז בהגה הנוהג במכוניתו לעיתים מזומנות, ונתערער מצב בריאותו פיזית או נפשית, עד שנהיגתו מסוכנת, האם רשאי הרופא להודיע למשרד הרישוי מצב בריאותו העכשווי ?
התשובה ברורה. לא רק שאותו רופא רשאי לספר על מצב בריאותו של החולה, אלא שחייב הוא לעשות כן. האיסור בדבר גילוי סוד בכלל וסוד רפואי בפרט שמקורו בפסוק "לא תלך רכיל בעמיך", לא נאמר במקרה שבית הדין נזקק לעדותו של היודע בדבר. במקרה כזה לא רק שאין איסור לספר אלא, "אם לא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה', א'). ובשולחן ערוך "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו" (חו"מ כ"ח, א').
הפוסקים דנים במי שנשבע שלא לספר סודו של חברו, האם בית הדין יכול לכפות עליו? אמנם בנוסה שבועת הרופאים לא מוזכרות המילים 'אני נשבע' (יעקובוביץ, הרפואה והיהדות, עמ' 258), אבל אין זה גרוע יותר מקבלה בעלמא שלא לספר.
הסמ"ע מביא בשם מהר"י ווייל שאם עד הבטיח לחברו שלא לגלות סודו – יתיר לו חברו להעיד על כך בבי"ד. על הלכה זו תמה הט"ז שם והוכיח מדברי המהרי"ק (הובאו ברמ"א, יו"ד רכ"ח, ל"ג) שכתב, "ואפי' נשבע על איזה דבר שלא לגלותו ואח"כ נתנו עליו חרם חייב להגיד", משמע שאין זקוקים לשום התרה (חו"מ, כ"ה סק"א). הט"ז עצמו הכריע להלכה שאם אין תובעים ממנו להעיד – זקוק להתרה, אבל אם ביה"ד תובע מהעד להעיד – שבועתו כלל לא חלה (שם, ס"ק מ"ב).
פוסקים אחרים מחלקים בין עד אחד לשניים. בשניים – שעדותם עדות מהתורה לכל דבר – לא חלה שבועתם מכח "אם לא יגיד ונשא עונו". בעד אחד – חלה שבועתו (עיי' תומים חו"מ כ"ח, סק"א).
במקרה שלא הייתה שבועה אלא רק הבטחה – מחייבים את האדם שהובטח לו, שיתיר לעד לגלות, ואם הוא מסרב ביה"ד יכול לחייב את העד להעיד.
נמצאנו למדים, ששבועת הרופאים, שרק קבלה היא ולא שבועה – יכול בית הדין לכפות עליהם למסור עדות.
הרב וולדינברג מוסיף שרופא דתי שעה שאמר את נוסח שבועת הרופאים ודאי לא כיון לכלול בזה העלמת מידע מבית דין, שעבירה היא בידו (שו"ת "ציץ אליעזר" חי"ג, פ"א).
