וינרוט אבי (פרופ', עו"ד)לפני התקיעות אומרים אנו את מזמור מ"ז בתהילים, בו נאמר "עלה א-להים בתרועה ה' בקול שופר". חז"ל אמרו במדרש (בראשית רבה ל"ג, ג') כי "בכל מקום שנאמר הוי"ה מדת רחמים ובכל מקום שנאמר 'א-להים' הוא מדת הדין". והנה כאן הכתוב פותח במידת הדין ואומר: "עלה א-להים בתרועה" וממשיך במידת הרחמים ואומר: "ה' בקול שופר". מה אם כן מחולל השופר בעולמות שלמעלה, דין או רחמים?
חז"ל משיבים על כך (במדרש ויקרא רבה כ"ט, ג') כי בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כיסא דין – בדין הוא עולה, שנאמר "עלה א-להים בתרועה". אכן, מטבע הדברים, בשעה שה' עולה לשבת על כיסא המשפט לדון את בריותיו שוררת מידת הדין. אבל, כך רק מתחיל המשפט. אין זו דרך סיומו.
"בשעה שישראל נוטלים את שופריהן ותוקעים לפני הקב"ה – עומד ה' מכיסא הדין ויושב על כיסא רחמים, שנאמר: 'ה' בקול שופר' ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם והופך עליהם מידת הדין לרחמים". נמצא כי השופר הופך את קערת הדין על פיה ומידת הדין מתחלפת במידת הרחמים. אין זו רק זכיה בדין אלא הפיכת דין לרחמים. ובכן, מה גורם לשופט לעבור מכיסא לכיסא?
החתם סופר עומד על דברי חז"ל ביחס לקרבן התמיד. נאמר (במדבר כ"ח, ג'): "כבשים בני שנה תמימים שניים ליום עולה תמיד". חז"ל דרשו (פסיקתא רבתי פסקה ט"ז): "כבשים – בית שמאי אומרים שהם כובשים עונותיהם של ישראל, כפי שנאמר (מיכה ז', י"ט): 'ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו'. בית הלל אומרים: כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף. אלא כבשׂים בני שנה, שהם מכבסים עונותיהם של ישראל, כפי שנאמר (ישעיה א', י"ח): 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'".
יש הבחנה בין כיבוש לבין כיבוס.
כיבוש הוא דיכוי תחת מכבש. כובשים עוון ע"י הדחקה של היצר. אבל, יצר הוא כמו קפיץ. דריכה שלו אינה מעלימה את המתח אלא מעצימה אותו. בסופו של יום הקפיץ ישתחרר וישוב למקומו, ובעוצמה יתרה, שכוחה כגודל ההדחקה. על כן, יש להעדיף את הכביסה על הכיבוש. הכביסה מנקה את הכתם ומעלימה אותו ואת רשמיו. השחור הופך ללבן ואינו קיים עוד. לכן, יש לכבס ולא לכבוש.
בשעת דין מתעמתים קטגור וסנגור. הקטגור מלבה אש של דין. הסנגור שופך מים של רחמים. לפעמים האש יוקדת ולא די במי הסנגוריה, ולפעמים הזרם חזק והאש כבה. אבל, בשני המקרים הקטגור קיים. הוא לא ירפה מן ההזדמנות לחזור לקטרג. אם רק כבשו, הדחיקו ודחקו אותו לקרן זווית, הוא יֵצא משם בשעת כושר, וכגודל הכבישה כן עוצמת הקטרוג. אך יש מקרים שבהם הסנגור משכנע לא רק את השופט – אלא גם את הקטגור. במקרה זה אין זה כיבוש אלא כיבוס. אין מי שיחזור לקטרג כי גם הקטגור "גויר כהלכה" ועתה מסנגר. במקרה זה אין חשש כי הקטגור יחזור ויזכיר שהיוֹ היה פעם שחור, כי השחור הפך ללבן. ברם, איך משכנעים קטגור?
שני צדדים שמתעמתים זה כנגד זה, משתכנעים יותר ויותר בטענות – של עצמם. אבל, שופר אינו טיעון. שופר הוא ביטוי לגניחה של כאב וסבל. הכתוב אומר (במדבר כ"ט, א'): "יום תרועה יהיה לכם" ותרגומו: "יום יבבה יהא לכון". על אימו של סיסרא נאמר (שופטים ה', כ"ח): "בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא". במסכת ראש השנה (דף ל"ג עמ' ב') מצינו מחלוקת. דעה אחת סוברת כי שיעור תרועה כשלושה שברים כי השופר "גנוחי גנח". רש"י מבאר: "כאדם הגונח מליבו וכדרך החולים שמאריכים בגניחותיהם". דעה שנייה סוברת ששיעור התרועה כשלוש יבבות כי השופר "ילולי יליל" רש"י מבאר: "כאדם הבוכה ומקונן, קולות קצרים סמוכים זה לזה". שופר דומה אפוא לגניחה של חולה בגופו, או לבכי מר של מי ששבור וכאוב בנפשו.
בתקיעת השופר האדם לא טוען "אני צודק". או "לא עשיתי". להפך, הוא אומר: "לבוֹשתי, אתה צודק". אבל, הוא שבור. הוא מרוסק. הוא מעורר חמלה. הוא זועק. למשמע זעקה כנה – נמסים הלבבות. השופט קם מכיסא הדין ועובר לכיסא של רחמים. יתרה מכך, אף הקטגור משתכנע שאין עם מי למצות את הדין, כי מה לנו לעשות דין במי שכבר התרסק והשתנה. על כן "השטן מתערבב" והקטגור משתכנע כי גם אם הייתה אשמה הרי שנאשם כבר אין. הנה כי כן, בדמעתו של הזועק מכל לב הוא לא כבשׁ את הקטגור אלא כִבֵּס את האשמה, והלב השחור הפך ללבן. בוהק וזך. זה כוחו של השופר!
