שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים… לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מב–מג). התורה מצווה לשבת בסוכה, אך אינה מפרטת כיצד בדיוק יש לבנותה, מהו גודלה, מהי סוכה כשרה או מתי מברכים על הישיבה בה. חלק גדול מן הפרטים הללו התפתח במסורת ההלכתית של חז"ל. כיצד בונים סוכה, מה גובהה ושיעורה, מהו סכך כשר, מתי אוכלים וישנים בה ומתי מברכים "לישב בסוכה". אפילו השינה בסוכה נעשתה נושא לדיון הלכתי, שהושפע גם מתנאי המקום והאקלים. השולחן ערוך פוסק: "אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה", ואילו בקהילות אירופה התעוררה השאלה כיצד לנהוג כאשר מזג האוויר הופך את השינה בסוכה לקשה. כבר כאן מתברר דבר חשוב: גם מצווה הכתובה בתורה מקבלת את צורתה המעשית בתוך מקום, תרבות ותנאי חיים מסוימים.
מסורת ביתא ישראל מציעה אפשרות אחרת לקריאת אותה מצווה. הקסים נוהגים לומר שביתא ישראל שמרה במשך דורות מסורת עתיקה, מקראית באופייה, שהתפתחה ללא ספרות המשנה והתלמוד. אין פירוש הדבר שהחיים הדתיים באתיופיה נותרו קפואים במשך אלפי שנים, אלא שהם התפתחו מתוך עולם פרשני ומסורתי אחר. חג הסוכות הוא דוגמה יפה לכך.
באתיופיה נקרא החג "בֶּעַלֶ־מֶצֶלֶת". מפי כהין מנטסנוט שמעתי שני פירושים לשם: "חג הצל", ולצידו פירוש הקושר אותו לתפילה. החג נחוג, ככתוב בתורה, בחמישה עשר לחודש השביעי. אולם בניגוד למקובל במסורת הרבנית, לא הייתה לכל משפחה סוכה פרטית. אנשי הכפר היו מתנדבים לבנות בחצר בית הכנסת סוכה אחת גדולה עבור הקהילה כולה. היא נבנתה בדרך כלל מעץ, לא בשל מערכת הלכות מיוחדת הנוגעת לחומרי הבנייה, אלא בפשטות משום שזה היה החומר המצוי.
בערב החג התכנסה הקהילה בחצר בית הכנסת, והכהנים נשאו תפילות מיוחדות לסוכות. היום הראשון היה יום קודש ונאסרה בו מלאכה, בהתאם לכתוב בתורה. בימי החג האחרים היה אפשר לעסוק בצורכי היומיום, לבשל, לאסוף יבול, ללכת לקניות ואף לרכוב על חמור. היום השמיני שב ונחוג כיום קודש האסור במלאכה.
אלא שכאן מתגלה בעיניי הנקודה העמוקה ביותר. חג הסוכות באתיופיה לא התרכז בפרטי הישיבה בסוכה ואף לא בארבעת המינים כפי שהתפתחו במסורת הרבנית. הקס מנטסנוט אלי וונדה הסביר לי שעיקרו של החג היה דווקא הכנסת אורחים. הסוכה הייתה אפוא פחות מרחב פרטי של היחיד ויותר מרחב קהילתי: לא "הסוכה שלי", אלא "הסוכה שלנו". בכך קיבל החג אופי חברתי וחקלאי מובהק וחיזק את תחושת השייכות והאחריות ההדדית.
גם עולם התפילה משקף תפיסה זו. חוקרת הליטורגיה שושנה בן דור הצביעה על המבנה הסדור והעשיר של תפילות ביתא ישראל ועל כך שלכל חג תפילות המבטאות את משמעותו. במקום ברכה הלכתית מיוחדת על עצם הישיבה בסוכה, התפילה מבקשת לבטא את רעיון החג ואת משמעות העמידה בצילו של הקב"ה. כאן מצוות הסוכה פותחת שער להבנת התודעה הדתית הרחבה יותר של ביתא ישראל. אין פירוש הדבר שהמעשה אינו חשוב, אלא שהמעשה מקבל את משמעותו מתוך הכוונה, האמונה והחיים הקהילתיים.
חז"ל אמר לנו עקרון חשוב בעבודת ה': "אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון את לבו לשמים". השאלה איננה רק כמה עשיתי ובאיזו מידה מדויקת קיימתי את המעשה, אלא לאן מכוון לבי ומה יוצר המעשה בתוכי ובקהילה שסביבי. וכאן מתחברת הסוכה למה שאני מכנה תודעת הגאולה של יהודי אתיופיה. תודעת גאולה אינה מכחישה את הקושי, את הארעיות או את השבר. היא פשוט מסרבת להפוך אותם למרכז הזהות. הסוכה עצמה היא מבנה ארעי: קירותיה אינם מבטיחים ביטחון מוחלט והאדם היושב בה חשוף לעולם שסביבו. ואף על פי כן התורה מצווה דווקא בחג הזה על השמחה. במובן זה, הסוכה מלמדת שאין צורך להמתין עד שהעולם יהיה מושלם כדי לחיות בתודעה של גאולה. אפשר לחיות בתוך הארעיות ולבחור בתקווה; להכיר בשבר ובכל זאת לבנות; לדעת שהדרך עוד ארוכה ובכל זאת לשמוח. אולי משום כך הסוכה הקהילתית של ביתא ישראל משמעותית כל כך.
הגאולה אינה מתרחשת רק בין האדם לא-לוהיו, אלא גם בין אדם לחברו. כאשר בני הכפר כולם נכנסים לסוכה אחת, מארחים ומתארחים, אוכלים ומתפללים יחד, הם הופכים את האמונה למעשה חברתי. הצל הא-לוהי אינו מפריד בין בני האדם אלא מכנס אותם תחתיו. בתודעה הקולקטיבית הזאת אין אדם בעל צל גדול יותר מחברו; כולם אורחים תחת צלו של הקב"ה.
ייתכן שזהו גם החיבור העמוק שבין סוכות לבין הכיסופים לירושלים שאפיינו את ביתא ישראל. במשך דורות חיו יהודי אתיופיה הרחק מירושלים, אך ירושלים הייתה נוכחת בעולמם הדתי כמציאות של תקווה. הם לא המתינו להגיע אליה כדי לחיות מתוכה.
במובן הזה, הסוכה היא מעין ירושלים קטנה: מקום ארעי שבתוכו אפשר לטעום כבר עכשיו משהו מן הבית שאליו מתגעגעים. אולי זהו המסר שמסורת ביתא ישראל יכולה להציע גם לחברה הישראלית: תודעת גאולה אינה מתחילה כאשר הכול כבר מתוקן, אלא כאשר אנחנו מסוגלים לבנות בתוך עולם שעדיין אינו שלם מרחב משותף של אמונה, הכנסת אורחים ואחריות הדדית. דווקא תחת מבנה ארעי אפשר לגלות אמת יציבה: כולנו חיים בצלו של הקב"ה, וכולנו זקוקים זה לזה כדי להפוך את התקווה לבית ואת הבית לתקווה.
