1. ג'ודי הברדיטשבית
מעשה שהיה, ובי נגע. יום רביעי שעבר, בתום קניות (המון) בסופר השכונתי, אני מסיים להעמיס את עשרות השקיות העמוסות לרכבי, ומשם בבית, ואז יוצא למשרד. דא עקא, לא מוצא את מכשיר הסלולרי שלי. לחץ הדם נוסק, שכן במערכת ממתינים לי לקראת עומס עבודה חריג לגיליון החג שבידכם, ומכשיר הטלפון הנייד הוא כלי עבודה משמעותי עבורי. טס בחזרה לקופאית בסופר (הייתי בטוח ששכחתי אותו אצלה, שכן למרות גילי המופלג, למדתי לשלם דרך המכשיר, וכבר קרה ששכחתי אותו שם), אך הפעם הנידה ראשה בשלילה. 'לא אצלי'. כך גם אחמ"שית הסופר. ירדתי לקומה מינוס 2 שם חניתי בקניות, ובמקום בו חניתי לפני כן, חנתה מכונית אחרת. התכופפתי מתחתיה, אולי שם, ולא.
במקרה עברה שם אישה, וכדי שלא תחשוד שאני מנסה לחבל באיזה רכב שם, אמרתי לה שאיבדתי שם טלפון לפני כעשר דקות. הגברת הציעה להתקשר למספר הטל' שלי, עשתה כן והנה בתוך הרכב שלי נשמע הצלצול המשמח. שוב חיפשתי, לא מצאתי, אבל הגברת אמרה לי בביטחון רב שאם המכשיר ברכב מצלצל, אות וסימן הוא שהמכשיר נמצא היכן שהוא ברכב.
שמח ומלא ציפיות ותקווה הזנקתי את הרכב אל הרחוב, למקום שטוף שמש, בתקווה ש'אור השמש מחטא' (השופט לואי ברנדס) והמכשיר יימצא, אך נדא. אין.
(מקווה אתם עוד איתי, שווה). נסעתי למשרד סיפרתי את הסיפור ור' התנדבה לרדת לרכב. התקשרה, חיפשה וחזרה בידיים ריקות. מודה, התבאסתי וכבר נערכתי לצאת כדי לרכוש מכשיר חדש, שכן למרבה הצער המכשיר הזה הפך כבר לחמצן (וי"א לדו תחמוצת הפחמן…).
ואז, ש' הציע. 'בוא נתקשר לאשר ק'. התקשרנו לאשר ק' (הבחור הצנוע הזה קיים בעיקר בשביל לעזור לאנשים, בדגש על קשישים, גם (ולא רק) כשאובד להם מכשיר הטל') תושב גוש עציון. מהיכרות איתו ידעתי שאני בידיים טובות. תוך שתי דקות הוא אמר לי באיזה רחוב נמצא הטל', אך למרבה הצער הוסיף: הבטרייה נגמרה לפני 10 דקות. הלך עליי. אבל אשר ק' לא מתייאש כל כך מהר. חכה חצי שעה לפני שאתה רץ לקנות מכשיר, אמר לי. ומה קרה באותה חצי שעה?
ובכן, אשר ק', בידע שלו וביכולות שלו, שלח למכשיר האבוד שלי הודעה ש'התלבשה' על המסך, גם כשהבטרייה גמורה, בזו הלשון: "מכשיר זה אבד. המוצא הישר מתבקש להתקשר לטל' … (כאן רשמנו את מס' הטל' של חברי לעבודה). לא חלפו 10 דקות, וחברי שמספר הטל' שלו נרשם על ההודעה ש'הושתלה' במסך המכשיר שלי, מקבל טלפון.
בקו השני גברת, המבשרת לנו בשמחה שהמכשיר האבוד אצלה ואנחנו מוזמנים לבוא לקבלו.
וזה הסיפור; אותה גברת כבת 40, שאח"כ התברר לי ששמה ג'ודי, היא אותה גברת שפגשתי בחניון, אותה אחת שסייעה לי והתקשרה למספר הטל' שלי בקומה מינוס 2 בחניון. בחלוף כמה דקות מאז אותה פגישה מקרית, מתקשר אליה שליח חברת וולט. הבחור מצא מכשיר סלולרי על הכביש בכיכר הסמוכה למקום בו ערכתי את הקניות, נכנס לרשימת אלה שהתקשרו למספר שלי, והתקשר לטל' האחרון ממנו התקשרו אליי. זו הייתה אותה גברת, שבתכל'ס לא הכירה אותי, לא ידעה את שמי, כלום. אבל היא התברכה בהרבה תושייה ויוזמה, ואמרה לאותו שליח שיביא לה את המכשיר והיא תמצא אותי ותעביר לי.
אבל, כבר אמרנו, שכמה דקות אחרי שאיבדתי את המכשיר הבטרייה נגמרה. ג'ודי העלתה בדעתה שאתקשר כדי לחפש את המכשיר, הסבירה למוכר באחת החנויות את הסיטואציה וביקשה ממנו לטעון לכמה דקות את הבטרייה, והבחור נענה בשמחה. סוף טוב, בזכות השליח וג'ודי התאחדנו המכשיר ואני (עד הפעם הבאה..).
איזה ישראלים טובים.
אני מרגיש, שאותו שליח וולט, ובעיקר אותה ג'ודי, הם הלוי יצחק מברדיטשב של ערב יוכ"פ ה'תשפ"ה. יהודים טובים, אחים. ולמי אכפת ימין ושמאל, דתי ושאינו דתי. יהודים, אחים. אשרי העם שככה לו.
dimitri-houtteman-unsplash
2. יוסף הצדיק.
בגיליון יום כיפור כתבתי על אירוע הסליחות במושב נחלים, שהותיר רושם עז על מאות המשתתפים, ורעייתי ואני בתוכם. טעיתי בשמו של הבחור הצדיק שאחראי היה לכל הערב הנפלא כמו גם למתחם עזר מציון שבמקום. איש החסד הוא: יוסי שינפלד מנחלים, ולא כפי שנכתב בטעות. איש יקר. אגב, אירועים דומים, מרוממים גם הם, נערכו גם ביישובים אחרים.
3. זו השנה הרביעית שמתנדבי קואליציית הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש, בהובלת הרב אלקנה שרלו, מעבירים במרכז הירושלמי לבריאות הנפש איתנים בכפר שאול את כל יום הכיפורים עם המטופלים.
להלן דברים מרגשים שכתב הרב אלקנה:
"כשתפילות יום כיפור פרצו מהחצר של המחלקה הסגורה באיתנים, והדהדו במורדות הרי ירושלים המערביים, הרגשתי איך בכוחן לבקוע שמים ולחבר לבבות.
זו כבר השנה החמישית שאנחנו מתנדבים במרכזי בריאות הנפש (שנה רביעית במרכז הירושלמי לבריאות הנפש איתנים), וכל פעם הלב נפתח מחדש ומגיע לשיאים חדשים. משהו במקום הזה מנקה את כל הגינונים, המסכות והחומות, ומאפשר להיות.
השנה זכינו ברגעים שאי אפשר לתאר במילים. אנסה לתאר כמה רגעים:
– כשהסתובבנו במחלקת הנשים עם ספרי התורה, נשים ניגשו אליי וביקשו שאברך אותן. בעיקרון, אני ממש לא בקטע… מה אני 'בבא'? אבל אמרתי לעצמי: בעצם, זה לא אני שמברך. זה א-לוהים שמברך, ואני בסך הכל הצינור. אז אמרתי קדימה – ואחת אחרי השנייה בירכתי אותן במשאלות לבן. כמובן שבסוף ביקשתי שגם הן תברכנה אותי.
– זכינו שאחד הבחורים המאושפזים הוא היה הכהן שבירך את כולנו בתפילת נעילה. נסו לדמיין איך התכנסנו כולנו תחת הטליתות, מול השקיעה המהממת, והוא בירך אותנו בקול ובכוונה.
– נכנסנו לקרוא בתורה במחלקות השונות, והמטופלים אחד אחרי השני עלו לתורה ובירכו ביראת קודש. את יום הכיפורים כולו ליווה ספר התורה המיוחד שנכתב לזכרו של מיכאל גל ז"ל, שנפל בעזה. הנוכחות והזיכרון שלו היו עטופים בתוך כל תפילה וקריאה בתורה.
– ביקשתי לאורך החג מהמאושפזים והמאושפזות שישתפו אותנו במחשבות או בדברי תורה, אפילו במשפט-שניים. ונאמרו שם דברים שהרעידו את הנשמה: אחד שיתף על א-לוהים שהוא מרגיש שנמצא איתו דווקא במקומות הכי נמוכים שלו. אחר ציטט בעל פה פרק שלם מספר "התניא" על אהבת ישראל. מאושפזת אחת בירכה את כולנו בחיים טובים, בברכה, בשלום, באהבה ובאחדות.
– ורגע אחד שנגע בי במיוחד: כשעמדתי כחזן בתפילה, ניגש אליי אחד הבחורים וביקש להצטרף אלי. עמדנו שם כתף אל כתף והתחזנו ביחד. עבורי זו הייתה הרגשה עילאית שאין דומה לה.
אני מודה, אני כבר לא מסוגל להתפלל ביום כיפור בבית כנסת רגיל. נהייתה לנו מסורת: בליל יום כיפור, בסוף תפילות "כל נדרי" ו"ערבית", אנחנו יוצאים מהמחלקה ויושבים יחד – חבורת המתנדבים והמתנדבות – למעגל שיתוף ולימוד. הפעם ביקשתי מבני, גלעד, שינחה וילמד אותנו משהו על ש"י עגנון ויום הכיפורים (זו ממש המומחיות שלו).
גלעד הראה לנו שבכתביו של עגנון יום הכיפורים העמוק ביותר לא צומח מתוך מקומות נשגבים או מושלמים, אלא דווקא מתוך המקומות השבורים ומתוך היומיום האנושי, על כל המורכבויות, הכאב והשברים שלו. זה היה כל כך מתאים ונוגע בחוויה שלנו.
בסוף, בשיא תפילת נעילה, כשתקעתי את תקיעת השופר – זה היה פשוט וואו אחד גדול.
יש בי הערכה עצומה להדס המנהלת האדמיניסטרטיבית וכל צוות הניהול, לאנשי הביטחון והמשק, לאחים ולאחיות שמחזיקים את המקום הזה במסירות נפש וקיבלו אותנו ודאגו לנו. יש בי הודיה ושמחה על חבורת המתנדבים והמתנדבות שאנחנו. אבל מעל הכל – אהבה עמוקה לכל המאושפזים והמאושפזות שפתחו בפנינו את הלב.
התפילה הכי זכה, הכי אמיתית והכי מקובלת בוקעת דווקא מתוך הסדקים והחסדים. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל". סוף ציטוט.
משיחות עם לא מעט חברים ששיערם (למי שעוד נותר משהו) כבר הלבין או הכסיף, אני למד שקצה נפשם מהרוחות שמתלהטות במדינה כל שני וחמישי (במקרה הטוב), שפשוט נמאס להם מהקטטות ומחילופי ההאשמות ההדדיים בזירה הפוליטית. חלקם מצפים עדיין למצעים (זוכרים שפעם היה דבר כזה), אחרים פשוט עוברים תדר. לוקחים פסק זמן מהמעקב אחר הפוליטיקה. מה זה יעזור להם או לאומה אם הם יקפידו שלא לפספס אף מבזק בחדשות?
ההקדמה הזו מביאה אותי לסרטון של מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ' וחבריו, מלפני כעשרה ימים, סרטון שלבטן הרגישה שלי, הוא אלים ומסית. תמונה אחת (מבישה) שלו הופיעה גם על עמודו האחורי של 'שבתון' בשבת שעברה. לצערי.
גילוי נאות; הרגשתי רע מאוד עם הויז'ואל שלה בו הראו שוטרים לוקחים בכוח את היועצת המשפטית המיוסרת תוך כדי מה שנראה כמאבק. (והכל נוצר באי.אי, כמובן). עם הטקסט שבמודעה אין לי בעיה, גם אם אולי על חלקו אינני מסכים, אבל הוא לגיטימי לגמרי. אבל בגלל הויז'ואל, לו הדבר היה בכוחי, והייתי מודע אל המודעה בזמן, אני רוצה להאמין שהיא לא הייתה נכנסת. והעובדה שהיא או דומות לה נכנסו גם בעלונים אחרים ובעיתונים של המגזר לא עושה את העניין 'כשר' יותר. אבל לעצם העניין – אמנם הסרטון והמודעה הביאו הרבה עיסוק תקשורתי למפלגה הזו, אבל לתחושתי, הוא יותר הזיק מהועיל לה. רוב הסיקור היה שלילי, וגם להערכתי סגנון שכזה אך ירחיק קולות של כאלה שהתלבטו בינה לבין וינטר, למשל. מבוגרים לא אוהבים סגנון אלים כפי שהמודעה הזו משדרת. את המסרים ניתן היה להביא גם בדרך מכובדת יותר, ואז – סבבה. לטעמי, ירידה לרמה שכזו (ועוד בימים שבין כסה לעשור), גם אם מדובר ביועצת משפטית לעומתית או בנשיא בית משפט עליון לעומתי, אינה מכבדת את הגוף המפרסם וגם לא משיגה את המטרה.
ומכיוון שאת הנעשה אין להשיב, בקשה לי כעורך 'שבתון' למפלגות ולמשרדי הפרסום שלהן. כוונו נכון יותר לראשו של הציבור שלנו. דברו עניינית, דברו על נושאים מהותיים, על דברים שבמחלוקת, הכל טוב. אבל השתדלו תמיד להיות ברוח שמלמדת אותנו מסכת אבות במחלוקת שבין בית שמאי ובית הלל. כזכור, הלכה הייתה לפי אלה שהקדימו דברי החלוקים עליהם לדבריהם. אני מבין שזו בקשה מוגזמת, אבל לפחות לעדן את כיסוח היריב. לא לעוות את פניו, לא צריך אי.איי – יש מספיק צילומים בארכיון, והעיקר תזכרו שאחרי הבחירות אתם עוד מסוגלים לשבת יחד סביב לאותו שולחן בממשלה. לתפארת מדינת ישראל.
ואחרי דברים שכאלה, שאקלקל עם עניינים פוליטיים? אתאפק. לא הפעם.
חג שמח.
