עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)זמן קצר לפני יום הכיפורים, הזדמנה לידי פגישה מיוחדת במינה – פגשתי אדם ששמע את הבשורה הקשה מכל: נותרו לו, בהתבסס על הערכה רפואית סטטיסטית וקלינית, כשבועיים בלבד לחיות. מעבר להלם הראשוני ולכובד הרגע, מצאנו את עצמנו שואלים שאלה מטלטלת: מה מעניקה ידיעה כזו לחייו? אילו גילויים וצמיחה פנימית מתאפשרים דווקא לאור קו הגמר הברור הזה?
אם ארשה לעצמי לעשות תרגיל מחשבתי, הרי שהשאלה הזו מופנית לכל אחד מאיתנו, גם כשאנחנו לא חשים שחרב מונחת על צווארנו. הרי אף אחד מאתנו לא יודע מהו גודלו של שעון החול של חייו. הניסיון מלמד שכשהזמן קצוב ושעון החול נעשה גלוי לעין (בעקבות אובדן מוחשי על פי רוב המתרחש סביבנו), אנחנו מפסיקים להתפזר ומתחברים לדברים החשובים לנו באמת: לערכים שלנו, לאנשים שעוטפים אותנו, להודיה על הטוב ולנוכחות ברגע, בכאן ועכשיו.
בימים אלו, של תחילת שנה ותחושת הדין שמלווה אותנו, אציע לנו להתנסות בתרגיל מעין זה. בעקבותיו אולי נגלה שהגיע הזמן לנפות ולהזיז הצידה את כל מה שמיותר: את הכעסים ואת המשקעים. הסליחה שאנחנו נדרשים לה אינה בהכרח השלמה עם מעשה פסול או חלילה מתן צידוק לפגיעה, אלא בחירה אמיצה לשחרר מטענים רגשיים עודפים. אנחנו משחררים כדי לחיות חיים שאנחנו באמת ראויים להם – חיים של נתינה לזולת, שייכות ומימוש עצמי. חיים שנוכל להתבונן עליהם ממרחק הזמן, בשמחה ולדעת שהיינו נאמנים לעצמנו, ושעשינו טוב ותיקון בעולם.
מה צופן לכל אחד ואחת מאתנו העתיד? איש מאיתנו אינו יודע. אך היכולת להתנסות בחוויית הסופיות, לעשות סדר בהצפת אירועי היומיום, לייצר היררכיה ערכית ברורה ולגזור ממנה "תוכנית עבודה" לחיים – להחזיר לעצמנו את הנשימה (נשמה), זו מתנה ענקית שמונחת תמיד, אך ביתר שאת בזמן זה, לפתחנו.
אאחל לכולנו לזהות את משמעות הרגע ולחיות את חיינו בתבונה.
שנשמע ונקדם בעצמנו בשורות טובות.
לתגובות: naomieini1@mail.com
