טבילת כלים – חלק ב'

כל כלי שלוקח יהודי מלא-יהודי חייב בטבילה, וזאת בתנאי שהתמלאו שלושה תנאים: הכלי היה בבעלות גוי, הכלי עשוי מתכת או זכוכית, ומדובר בכלי שמשתמשים בו לצורך סעודה. ברשימה הקודמת ראינו עד כמה תנאים אלה הפכו היום למורכבים: מושג הבעלות במפעלים איננו כה ברור, ישנם חומרים חדשים שלא נודעו בעבר, וגם ההגדרה של כלי סעודה כבר איננה פשוטה. כיצד פוסקים את ההלכה במציאות שכזו?
מסקירה רחבה של הנושא, ניתן לראות כי במקרים רבים הפגינו הפוסקים גישה מקילה, מפני שתי סיבות מרכזיות. ראשית, יש מחלוקת בין הראשונים האם טבילת כלים היא מדאורייתא (תוספות) או מדרבנן (רמב"ם). בין כה ובין כה, בנוגע לכלי זכוכית, ברור שהחיוב הוא רק מדרבנן. אם אנו סומכים אפוא על שיטת הרמב"ם, במיוחד כשלא מדובר בכלי מתכות, הרי שיש מקום רב להקל בכל ספק שמתעורר, שכן ספק דרבנן לקולא.
הסיבה השנייה לגיבוש גישה מקילה היא שבניגוד להגעלת כלים, שם קיים איסור ברור שיש להוציאו מן הכלי, בטבילת כלים אין כל איסור או טומאה שיש להתגבר עליהם. מדובר במעלה בלבד לכלי. לכן, למשל, לדברי התוספות, ניתן לטבול את הכלי עוד לפני שהגעילו אותו בכלל (תוספות על עבודה זרה עה, ב; אמנם להלכה נפסק שאם הטביל קודם הגעלה יחזור ויטבול בלי ברכה. ראו שולחן ערוך יורה דעה קכא, ב). נראה אף שזו הסיבה שהרמב"ם החשיב חיוב זה כחיוב מדרבנן בלבד, לפי שאין כאן עניין של טומאה וטהרה (הלכות מאכלות אסורות יז, ה). בכל מקרה, השלכה חשובה של הבנה זו היא שכלי שאינו טבול אינו אוסר את האוכל שהתבשל בו (רמ"א יורה דעה קכ, טז), כך שבדיעבד ניתן לאכול אוכל שהוכן בכלים לא טבולים.
נראה להלן כיצד עקרונות אלה מביאים לפסיקה מקילה בנושא:
כלי פלסטיק – לכאורה על פי הכלל האמור בגמרא ביחס לכלי זכוכית, היינו צריכים לחייב בטבילה גם כלי פלסטיק, לפי שיש להם תקנה. אולם, הרב עובדיה יוסף פוסק (יביע אומר יורה דעה ד, ח) שמעיקר הדין אין הם צריכים טבילה, וטעמו, שלפי שטבילת כלים היא מדרבנן בלבד, אין אנו מוסיפים על הגזירה.
כלים חד פעמיים – המדובר בכלי אלומיניום שלכאורה צריכים טבילה. עם זאת, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יורה דעה ג, כג) טען שאין צורך בטבילה, שכן שימוש חד פעמי אינו מגדיר אותם ככלים. וגם אם משתמשים בהם מספר פעמים, עדיין לא הגיעו לידי כלים. באותו האופן, פחיות, בקבוקים וכלי שימורים טפלים לאוכל ואינם נחשבים כלים. וגם אם אדם עושה בהם שימוש קבוע, הרי שרק בידיו הפכו למעשה לכלים, ונחשב שיהודי יצרם (שם ב, מ).
כלים חשמליים –כלים חשמליים שהינם 'כלי סעודה' לכאורה היו חייבים בטבילה, אך הדבר מסוכן וגם עלול לקלקל את הכלי. הרב נחום אליעזר רבינוביץ' פוסק (שיח נחום יורה דעה מט) שהיות שאין הם ראויים לשימוש אלא בחיבורם לחשמל, נמצא שגמר מלאכתם הוא בידי היהודי שחיברם לחשמל, ועל כן פטורים מטבילה.
מסעדה – לכאורה אסור היה לאכול במסעדה שאנו חוששים שלא הטבילו שם את הכלים. אך הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת ד, מד) פוסק שניתן לאכול שם גם בכלים לא טבולים. זאת משום שבעלי המסעדה קונים את הכלים לצורך מסחר, ועל כן פטורים מן הטבילה, וגם האוכל שם אינו קונה את הכלי אלא רק שוכר או שואל אותו לצורך הארוחה, ונמצא שגם הוא פטור מלטבול אותם.
סוף דבר: ראינו כיצד העידן המתועש הפך את נושא טבילת הכלים למורכב בהרבה מכפי שהיה בעבר. ואולם, משום שככל הנראה מדובר בדין מדרבנן בלבד, ואין כאן איסור מוחשי או טומאה שיש להינצל מהם, יש לענ"ד להקל ולא להרחיב את הדין מעבר לגבולות המקוריים שנקבעו לו בספרות חז"ל.
(ויצא תשע"ט)