בישולי גויים – חלק א'

את הדיון באיסור בישולי גויים, אני מבקש להתחיל הפעם מהסוף. במציאות החיים של ימינו, אנשים מוגבלים או קשישים רבים נעזרים בעובדים לא יהודיים, שמתגוררים איתם ועוזרים להם במטלות היומיומיות– רחיצה, לבישת בגדים, יציאה לרחוב, וגם הכנת האוכל. במקרים שכאלו עולה תדיר השאלה: האם יכול עובד זר לבשל ליהודי שאותו הוא סועד את האוכל? מצד אחד, אוכל שבושל על ידי אינו יהודי אסור לישראל, אבל מצד שני, במציאות שכזו, נראה שאין כל כך ברירה, שכן המשפחה לא יכולה להיות בבית כל הזמן. האם ישנה דרך לפתור בעיה זו?
יסודו של איסור אכילת בישולי גויים הוא במשנה במסכת עבודה זרה. בין אותם מאכלים שנאסרו על ידי חכמים, מונה המשנה (ב, ו) את "השלקות", הוא התבשיל שנתבשל על ידי הנכרי. בתלמוד הבבלי (עבודה לז, ב- לח, א) מבואר שאיסור זה איננו מהתורה אלא רק מדרבנן. ומה טעמו? רש"י על הגמרא (שם, ד"ה 'מדרבנן') מבאר שהוא נועד למנוע מהיהודי להתרגל לאכול אצל הגוי, כדי שלא יאכילנו דבר טמא. אבל בפירושו למשנה (בבלי שם לה, ב, ד"ה 'והשלקות') הוא מביא את הטעם שהתקבל על ידי רוב הראשונים, והוא "משום חתנות". דהיינו, אכילת מאכלים שבושלו על ידי גויים, מעוררת קרבה בין היהודים ללא-יהודים ועלולה להגיע לידי כך שיתחתנו ביניהם. על כן אסרו חכמים את בישולי הגויים (וראו פירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה ב, ו, אשר מרחיב לבאר טעם זה של האיסור).
בדומה לסוגיות הקודמות בהן עסקנו (כמו חלב, גבינה ופת), גם כאן עולה שאלה יסודית על האיסור: האם גזירת חכמים זו על בישולי גויים היא עקרונית, ולכן חלה בכל מצב ובכל תנאי, גם במקום שאין חשש לחתנות, או שדברו חכמים בהווה ואסרו את בישולי הגויים רק במקום בו קיימת אפשרות ריאלית של קרבה וחתנות?
מן הגמרא משמע שהאפשרות השנייה היא הנכונה. התלמוד הבבלי (עבודה זרה לח, א) מביא שתי גרסאות להלכה שנאמרה בשם האמורא רב, מהן עולה שישנם סוגי מאכלים שאינם כלולים בגזירת בישולי גויים:
"אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל הנאכל כמות שהוא חי- אין בו משום בישולי עובדי כוכבים… אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת- אין בו משום בישולי עובדי כוכבים".
על פי הגרסה הראשונה, כל מאכל שרגילים לאכלו חי אינו כלול בגזירת בישולי גויים, גם אם הוא בפועל בושל על ידי מי שאינו יהודי. על פי הגרסה השנייה, כל מאכל שאינו חשוב ('עולה על שולחן מלכים'), גם אינו כלול באותה גזירה, למרות שבושל על ידי מי שאינו יהודי. ומה הסיבה להחרגת מקרים אלה? הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יז, טו) מסביר זאת בהתאם לטעמה של הגזירה: "שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו העכו"ם אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו". מכאן לכאורה למדנו, שגם בגזירה זו דיברו חכמים בהווה, ואסרו רק את המקרים בהם ניתן להגיע לידי חתנות.
ראייה נוספת לגישה זו ניתן למצוא בדברי התוספות. בעלי התוספות (בבלי עבודה זרה לח, א, ד"ה 'אלא'), מצטטים את עמדת ר' אברהם בן דוד, הטוען שאיסור בישולי גויים חל רק במקרה בו הגוי מבשל בביתו "אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים". מסקנה זו לכאורה מתבקשת, שכן חשש חתנות חל רק במקרה בו היהודי מגיע לסעוד אצל הגוי. ממילא כאשר הגוי מבשל אצל היהודי, אין כל איסור.
האם משמעות הדבר שאוכל שבושל על ידי עובד זר בבית היהודי יהיה מותר? מסתבר שהדברים רחוקים מלהיות פשוטים. בכך נרחיב ברשימה הבאה.

(נח תשע"ט)